משפחה בהפרעה

המשפחות המאושרות דומות זו לזו, האומללות אומללות על פי דרכן. בדמיוני אני רואה אותם ישובים מול זיווית אברמסון. גבעון נועץ בה מבט חודר. אריאל ממולל את חולצתו. לילית מהוססת, מגניבה מבטים אל שרון, ואילו המייג'ור ביץ' סרוחה זעופה, משולבת ידיים וחשדנית. "הכל בסדר אצלנו", תבטיח לילית. "בטוח?", תתהה זיווית, "אין משפחה ללא קשיים, וזאת לא בושה". עדיין שתיקה. שרון מדליקה סיגרייה. "לפעמים נדמה שרק אצלנו משהו מקולקל", תחליף אברמסון טקטיקה, "אבל תתפלאו, משפחות אחרות מסובכות ממש כמוכם".

"טוב", תתרצה שרון. "העניין הוא שאבא שלי התעלל בי מינית, ואחי רצח אותו. אמא שלי נכנסה לכלא במקומו, כי כל החיים היו לפניו. ואז אחי פגש מישהי והתאהב בטירוף, אבל אמא שלה החליטה להפריד ביניהם. הוא התחרפן, חטף את האמא, הבת ועוד מישהי, וניסה להפליל את האמא ברצח". שרון תעצור לשאיפה מהסיגרייה ותנשוף על זיווית.

"בסוף מישהו ירה באחי. חשבנו שהוא מת, אז החלטנו לרצוח את הבחורות האלה. הכנו תוכנית מד-הי-מה, סוכר, אבל פתאום הוא חזר. עכשיו אנחנו לא יודעים - כן לנקום, לא לנקום. מצד אחד התוכנית זורמת פיקס, מצד שני, כאילו הוא פה. זה קצת מוציא את העוקץ מהסיפור, את לא חושבת?".

זיווית תחוויר, תפשפש בספרים שמונחים לידה. בזווית העין היא תקלוט את צעיר שבט סילבר, ליבו נסדק בקו הדק שבין שם פרטי ומשפחתי. "ואריאל?", היא תנסה להיאחז במשהו. שרון תחייך ותביא לאחיה צביטת חיבה בלחי. "אריאל הוא חתיך הורס, וכל הבנות מזילות עליו ריר. אריאל מאוהב באחת הבנות שתכננו לרצוח, שכחתי להזכיר את זה קודם". זיווית נשנקת, יד נעלמה נשלחת ללחצן נסתר. שלושה ביטחוניסטים מתפרצים לחדר. קאט. טו בי קונטיניוד.