עימות: האם לחסום כבישים?

האמת, בהתחלה הייתי נגד. לא רק כי זה לא חוקי, מעצבן סתם נהגים שאינם אשמים וגם נורא מסוכן. לא רק מפני שיש רבים הטוענים, ואולי בצדק, כי זה בכלל מזיק למטרה, אלא מפני שהגישה של חלק ממארגני החסימות הרגיזה מאוד. היו ביניהם שהתייחסו אל כבישי המדינה כאל כמעט רכושם הפרטי, שזכותם לנהוג בהם ככל העולה על רוחם.

אך עם השבועות הנוקפים, ה"אנטי" הולך ומתרכך, התחושות מתקרבות במהירות אל תחום הסימפטיה אולי, והאמפתיה בטוח.

למה? כי שאר שיטות המחאה לא הזיזו לאיש את קצה הציפורן. סרטים כתומים זה נעים, עגבניות שרי בחלוקה אישית לבתים זה יפה, אבל כל הטכניקות הנחמדות הללו לא מצליחות להעביר את גודל הזעקה. לא מצליחות להמחיש את עוצמת השבר, את האסון שכולנו צועדים, מה זה צועדים, דוהרים לקראתו בעיניים פקוחות.

לאחר אחת החסימות הראשונות, אמר לי שוכן כביש צעיר כי "אם מדברים על ויתורים כואבים, אז בבקשה - שלכולם יכאב". זה היה נשמע לי מתנשא בזמנו, זה הולך ונהיה אמיתי כיום.

כי אם אין משאל עם, אין התייחסות למשאל מתפקדי הליכוד, אין אפילו הצבעה הוגנת בממשלה והשרים המתנגדים מפוטרים לפני, אז כל שנשאר זה לצעוק. לצרוח את המחאה עמוק מתוככי נתיבי איילון או כביש גהה.

כאשר נערות בנות 12, שחסמו כביש לחמש דקות, שוהות 36 יום במעצר כי אינן מוכנות לקבל על עצמן תנאי דרקוני של מעצר בית עד תום ההליכים (כשמנכ"ל ערוץ האופנה לדוגמה, שחשוד בהטרדה מינית, נשלח רק לששה ימי מעצר בית), הלב כבר לגמרי איתן.

כשהחוסמים כבר אינם רק קומץ נערים אלא מאות או אלפי אנשים ונשים שחשים שאין להם דרך אחרת להביע את עוצמת כאבם וגודל מחאתם, אז זה אולי לא מאוד יפה, אבל לי זה מובן. אחרי הכול, מה זו עמידה של שעתיים בפקק מול השלכה דיקטטורית מהבית.

הדברים אגב, אינם מכוונים לשפיכת השמן והמסמרים הוונדליסטית שהתרחשה הבוקר. הפרובוקציה הזו ודאי רק מסכנת חיים ולא מועילה לאף אחד.

הודיה כריש-חזוני, תושבת השומרון, עיתונאית ב"מקור ראשון"