שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    מי לא אוהב

    אחרי שכבר הפך לרינגטון וכיכב בפרסומת ההודית, אמש קיבלנו ביצוע מזרחי ל"מי אוהב אותך יותר ממני", הפראזה המוזיקלית המאוסה במזרח התיכון. רענן שקד מבקש: די!

    יאיר לפיד, סוף עונה, ערוץ 2, 22:00

     

    מתי עברנו את השלב שבו היה "מי אוהב אותך יותר ממני" של ארקדי דוכין סתם בלדת אהבה סבירה – ואפילו לא מקורית או מעניינת במיוחד – וגלשנו לשלב שבו הפך השיר לסיוט רפטטיבי הרודף אתכם לתוך שיגרת יומכם והמאיים לקבור את כולנו?

     

    כי זו השיטה היחידה המוכרת לרדיו ולטלוויזיה בישראל: טחון את זה דק, טחון את זה עד שבמקום שיר זה יהפוך לצירוף צלילי מופשט שכמו נועד לתקשר עם חיזרים, טחון את זה עד שיישארו מזה רק פירורי אבק הנצמדים סטטית למוחותיהם של האנשים. ואז טחון את זה עוד קצת. ואז, בדיוק אז, התחל להשמיע את זה ממש הרבה.

     

    "מי אוהב אותך יותר ממני" הוא עכשיו רינגטון – חיי הנצח המובטחים לכל שיר שיהיה טוב מספיק בעולם הזה כדי לעבור לעולם הבא המנוהל מטעם קברני המוזיקה של "סלקום". הפרסומת ההודית, שחזרה לחיינו כמו מפלצת בסרט אימה זול שקמה לפתע לתחיה, ממחזרת את "מי אוהב אותך" מדי רבע שעה וגורמת לך לרצון בלתי נשלט להוכיח לבני הזוג ההם כי אף פרה אינה קדושה מכדי להצניחה עליהם.

     

    ואמש, לרגל סיום עונתו של יאיר לפיד, קיבלנו במתנה את ביצועו של שלומי שבת. תנחשו מה? במזרחית זה לא נשמע יותר טוב. "מי אוהב אותך" היא עדיין הפראזה המוזיקלית המאוסה במזרח התיכון – ספק שיר, ספק בחילה – וגם אם ארקדי דוכין כבר הקים לעצמו שני בתי קיט מהתמלוגים, ודאי לא נותר כאן מאזין אחד שאוהב אותו יותר מכפי שסלקום ומפיקות תוכניות אירוח אוהבות. די, באמא שלכם, די. הרווחנו ביושר את חופשת הקיץ שלנו מהשיר הארור. תנו לנו אותה.

     

    איחוד הפינק פלויד ממשיך להדהד

     

    יממה וחצי אחרי הפינק פלויד, עדיין קשה להירגע. צריך לדבר על זה, משום שהיה משהו מרגש ומפחיד בו-זמנית באיחוד הלהקה.

     

    לפני הכל, ההבנה כי על הבמה ניצבים ארבעה גברים מבוגרים, כמעט זקנים, שנראים כארבע חבובות כבדות וקמוטות – ההבנה הזו עוררה חרדה. התחושה שחילחלה לכל אורך ה"לייב 8" – כי מדובר במסדר הדור הישן של הפופ העולמי, חלקם הגדול (סטינג, רוברט סמית', סיימון לה-בון) במצב תפיחה מתקדם – גרמה לך לתהות מה לך ולבית גיל הזהב הזה. סר בוב גלדוף יכול היה לטרוח להביא לבמה, נניח, את ה"ווייט סטרייפס", ולו כדי להתחבר, אפילו למראית עין, למשהו שלא התחיל באייטיז או קודם, אבל העדיף ללכת על האיחודים המרגשים. ואחרי שהביטלס התאחדו על הבמה – כן, במצב הקיים, כל מפגש בין פול מקרטני, קהל וגיטרה הוא איחוד של הביטלס – הגיעו הפינק פלויד.

     

    והפינק פלויד – שמנים ודשנים – עשו שם היסטוריה קטנה. אלו היו רגעים שבהם כל חובב פופ שהסתגר אי-פעם בחדרו שבבית הוריו והקשיב להימנונים הנצחיים הללו חזר לעצמו, להתחלת ההתחלות, לסיבה שבגללה נכנסנו לכל העניין הזה עם המוזיקה. פופ כה מחויב, מלא דרמה, רגש ומשמעות אזל מהמלאי לפני שנים.

     

    דיוויד גילמור, עדיין בכושר קולי ואינסטרומנטלי, שר בהתכוונות גדולה. רוג'ר ווטרס שמר על שיערו, אבל איבד את קולו. ריק רייט וניק מייסון התחבאו מאחורי הקלידים והתופים בהתאמה, וידעו למה. אבל מול רצף של "Breathe", "מאני", "הלוואי שהיית כאן" ו-"Comfortably Numb" – לא נותר לקהל אלא להיכנס למצב של הכרת תודה מוחלטת. זה רצף שמיימי, והוא נגמר לפני שהתחיל. אם לא התרגשתם, אתם בני 15. במקרה כזה, לכו תעריצו את יהודה סעדו.

     

    צריך להגיד:

     

    ל-012: אם בית החולים בפרסומת הוא בשיקאגו, קצת לא סביר שלכל הרופאים יהיה מבטא בריטי, אור איז איט?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: חיים זיו
    שלומי שבת. במזרחית זה לא נשמע יותר טוב
    צילום: חיים זיו
    לאתר ההטבות
    מומלצים