סיפור החמצה גדול בשם אריה דרעי

מכל סיפורי ההחמצה של הפוליטיקה הישראלית, אריה דרעי הוא הכואב והגדול שביניהם. סיפור טרגי, לא רק לדרעי עצמו, אלא לכולנו. כי אריה דרעי, לפחות כפי שהיה עד שנת 1990, היה התקווה הגדולה, אני לא רוצה להגיד האחרונה, לשינוי ביחסים בין דתיים וחילונים, בין ימין ושמאל, בין מזרחים ואשכנזים.
שנים עקבתי אחרי הפוליטיקאי המרתק הזה, וגיליתי כי יש שני אריה דרעי - אחד שפעל כאן עד מרץ 1990, ושני שהופיע על הבמה הפוליטית מאז. שני אנשים שונים, עם מופע פוליטי כמעט הפוך.
דרעי הראשון היה צעיר מבריק שהפוליטיקה הישראלית העריצה. בחור צעיר שהצליח במפלגה שמטבעה מעריכה זיקנה, חרדי שהקסים את החילונים, מזרחי אכפתניק שלא גלש לקלישאות והסתה, אבל כן הפשיל שרוולים ונכנס למלאכה החברתית. דרעי הראשון היה הפוליטיקאי היחיד שיוסי שריד ואריק שרון העריכו גם יחד. הזיכרון הציבורי קצר, אבל מי שיעיין בעיתונות התקופה ההיא, ימצא מאמרי הערצה והתבטלות בפני התופעה שקרויה דרעי. דיברו עליו כעל ראש הממשלה החרדי הראשון, המזרחי הראשון, הצעיר הראשון, האיש היחיד שיכול לשבור את שיווי המשקל הארור בין ימין לשמאל.
דרעי הראשון ראה עצמו גורם מקשר בחברה הישראלית. הוא למד ברגע את הקודים של קהיליות שונות, והצליח להיכנס ולצאת מהן, כאילו הן ביתו שלו. ברגעים דרמטיים רבים – מלחמת המפרץ למשל – הוא היה גורם ממתן שמנע פעילות צבאית שהייתה עלולה להיגמר באסון.
דרעי הראשון דחף למהפכה חברתית חשובה, קודם כל בתוך החברה החרדית עצמה, שם היו בני עדות המזרח מופלים ומושפלים, אבל גם בחברה הישראלית בכלל. הוא עשה זאת ברגישות הנדרשת מנושא כל כך נפיץ. הוא הבין שבנושא הפער העדתי בישראל יותר קל להרוס מאשר לשנות, ולכן צריך להתקדם בזהירות, כאילו אתה מהלך על ביצים.
ואז באה שנת 1990 והנחיתה עליו שני אסונות: הראשון פוליטי, התרגיל המסריח של מרץ 1990, אותו ניסיון להפיל את ממשלת שמיר ולהמליך את שמעון פרס. התרגיל נכשל, הוא נחשב לבושה פרלמנטרית, ודרעי הוצג לראשונה כחתרן בלתי נלאה, ומה שיותר גרוע, כחתרן ומפסידן. חודשים ספורים לאחר מכן התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" סדרת כתבות של מוטי גילת ובה חשדות כבדים נגדו. בבת אחת הוא הפך ללוזר פוליטי ולחשוד בפלילים. הרב שך, פטרונו האשכנזי, מיהר להסיר ממנו את חסותו. המשטרה, לעומת זאת, לא היססה לפרוש מעליו את רשת החוקרים הצפופה שלה, ולהביא בפני הציבור ראיות קשות על התנהגותו הפלילית.
עכשיו התגלה דרעי אחר. את כל הכוח שהיה לו, כל עורמתו הפוליטית, הוא נידב לטובת מטרה אחת: הצלת עורו מאימת החוק. הוא שם בצד את כל הזהירות בה נקט בעניין המזרחי, ולא היסס להסית מזרחים נגד אשכנזים, כדי להציג את עצמו כנרדף על רקע גזעני.
לשיא הגיעו הדברים בקלטת הבחירות של ש"ס, ובמיוחד נאום ההסתה של אורי זוהר, שקבע בלי בושה כי רודפים את דרעי רק בגלל שהוא ספרדי. הוא השתמש בכל אשר ידע על הימין ועל השמאל, כדי לשסות את אלה באלה, בתקווה שמשהו יצא לו מזה. הוא הפך את המערכת הפוליטית כולה, על מבוכיה ונפתוליה, ללבירינט ענק שבתוכו הוא מסתתר מאימת הדין והמשטרה.
אתמול נגמר הכל. כל התרגילים לא הועילו, בית המשפט שלח אותו לכלא. זהו יום טרגי, כי דרעי כזה, גאון פוליטי, מוכשר ויצירתי, מבריק, הכל אותו דבר מלבד שינוי אחד גדול - ישר ונקי כפיים - היה דרוש לנו מאוד. דרוש כמו אויר לנשימה. הימים הרעים הללו, של המחלוקות עם ש"ס, מראים כמה הוא דרוש. אבל דרעי בחר אחרת. דרעי העדיף את נזיד העדשים של השוחד שקיבל, על פני הבכורה שהייתה יכולה להיות מנת חלקו. על כך לא יסולח לו.