סרבן אחד ליום

שלושים זה לא סביר או נסבל, אדוני הרמטכ"ל, שלושים זה המון. שלושים חיילים סרבנים זה הרבה מאוד, כאשר רובם הכריזו על הסירוב לפקודת הפינוי רק בחודש החולף. חשבון פשוט מלמד שבכל יום בממוצע קם לו סרבן חדש. סרבן אחד ליום עלול לגלוש לסחף שיהפוך את צה"ל לצבא קטן ויעיל, עוקצני ובעיקר "חמקמק". יישאר בכלל מישהו לבצע את הפינוי?

הסרבנות הייתה עד כה מילה גסה. גילויה, שנראו רובם בשמאל, התקבלו בצה"ל ביד קשה - עונשים כבדים ומאסרים ממושכים. יחס החברה לסרבנים נע בין חוסר סבלנות ועד להדבקת הכינוי "בוגדים" ו"גיס חמישי". עכשיו זו תופעה סוחפת, מדהימה, שמאיימת על המרקם העדין ממילא של צבא העם שלנו.

שלושים בחודש זה המון, אדוני הרמטכ"ל. זה מלמד שהסכר נפרץ, ועתה שקוע הצבא עמוק בפוליטיקה. הפוליטיקה התפשטה והשאירה גם אותו במערומיו. שלושים בחודש זה אומר שחלפו ימי "הטובים לטיס והטובות לטייסים". חסל סדר "אחריי לצנחנים", מעתה אמור "אחריי לסרבנים". ובכלל, מפחיד לחשוב מה יקרה בפעם הבאה בה יצעק מפקד "אחריי".

שלושים בחודש זה אומר שהתעמולה הכתומה עובדת ומביאה תוצר. לא בכדי נעצר נועם לבנת והורחק מקרבת חיילים. שלושים בחודש זה אומר שאנחנו כבר בעיצומם של ימי סרבנות המוניים. אם על כל שלושים יזכה סרבן אחד לרחוב על שמו, כמו אבי ביבר, ספק אם אחרי הפינוי יישארו מספיק רחובות לכולם.

כדי לכלוא שלושים חיילים בחודש, יש להקים במהירות בתי מעצר, להכין מיטות קומתיים - אלא אם כן מתכננים להעביר גם אותם לקראווילות או לדירות שכורות. שלושים חיילים בחודש זה רק אחד פחות מכמות החרדים שהצליח הצבא לגייס בשלוש שנים. אבל זה יותר משיעור הנוכחות של ח"כים בדיוני מליאה.

כששלושים חיילים בחודש מסרבים פקודה, זה אומר שישראל מתקלפת מערכיה, מתנתקת מהאתוס הצבאי ששמר כל השנים על הצבא מפני פגיעה מבית. שלושים חיילים זה אומר שצה"ל מאבד מכוחו. ואם ניתן לסרב פקודה, אפשר בהחלט גם להחטיף לחייל.

יש יותר משלושים סיבות לקבוע ששלושים בחודש זה הרבה, אדוני הרמטכ"ל.

אילן מרסיאנו, כתב ynet בכנסת