"אנה יכולה להיות גם ילדה פלסטינית"

זו אחת ההפקות היותר טעונות ומסקרנות שנראו על במה ישראלית: "אנה וקטי" - הגירסה הערבית הראשונה ל"יומנה של אנה פרנק". את אנה מגלמת השחקנית הדרוזית ענת חדיד, שלמרות מוצאה לא מפחדת לגלות אמפתיה כלפי הגיבורה היהודייה, שסיפורה ריגש את העולם. "אני מניחה שהרבה אנשים ירימו גבה בגלל הליהוק הזה – ומרימים – אבל בעיני זו שליחות", אומרת חדיד. "מבחינתי אנה פרנק יכולה להיות גם הדרוזית שחיה בחסות מנהגי החברה בכפר, ילדה בקובה, ילדה אתיופית, ילדה כושית, או ילדה פלסטינית במחנה פליטים פלסטיני".

את מוצאת הקבלה בין מה שקורה בשטחים לבין מה שקרה בשואה?

"זה בכלל לא מעניין אותי, ההשוואות האלה. מכעיס אותי מה שקורה בשטחים, נכון, אבל אני לא באה לקטלג דברים ולהשוות. כל רצח שהוא, כל אלימות שהיא, הם דבר איום, מזעזע, לא יתואר. למה לקטלג? השואה, שהיא נפילה של האנושות, הזוועה הכי גדולה, הפלופ האיום מכולם, כבר קרתה, ועכשיו אנחנו צריכים לשאוף, בכל דרך, שהיא לא תחזור בשום מקום בעולם. כל רצון לדכא מישהו, גם אדם בודד, הוא נורא בעיני. דיכוי נשים זה שואה, גם אם היא רחוקה אלפי שנים מהשואה של הנאצים. גם דיכוי שחורים, ודיכוי של הומוסקסואלים הוא דבר מתועב".

אף שהיא מעדיפה להימנע מהשוואות, אי אפשר שלא לזהות בדבריה של חדיד בכל זאת שמץ של הקבלה, גם אם מסויגת. "זה לא בסדר מה שעושים לעם הפלסטיני, ואת זה אני אומרת כבנאדם, לא כיהודייה ולא כערבייה ולא כדרוזית", אומרת אנה פרנק הדרוזית. "כל בנאדם שיש לו חוש של צדק, שיש בו אהבה, צריך להרגיש ככה. לא הייתי רוצה שידכאו את הפלסטינים, כמו שלא הייתי רוצה שידכאו אחרים. 

מקוממת ומכעיסה אותי ההשוואה שעושים ומנסים לעשות בין החיילים שלנו בשטחים לנאצים. ברגעים כאלה אני נזכרת באח שלי, הקצין, ששירת בשטחים, רואה אותו מול העיניים, רואה את החינוך שקיבל בבית, את האהבה, ויודעת שזה בלתי אפשרי".

למדה בבית-ספר יהודי

חדיד כבר בת 30, אבל נראית כמו נערה. כשהיא מגלמת את אנה פרנק באולם הקטן, קשה שלא לזהות בה את הילדה ההיא. היא נולדה בכפר הדרוזי דלית אל-כרמל, שם היא מתגוררת עד היום עם בעלה יזיד, אמן ואיש תקשורת, ובנה התינוק וויאם ("פירוש שמו הוא חופש, אהבה, שלום"). עד שהפכה לשחקנית עברה לא מעט תהפוכות מקצועיות. היא למדה אדריכלות ועיצוב פנים וגם איפור מקצועי לטלוויזיה, ובגיל 24 פנתה ללימודי משחק ותיאטרון באוניברסיטת חיפה ("אני השחקנית הדרוזית הראשונה").

עוד לפני הלימודים שיחקה בסדרה "משפחה דה לוקס" בערוץ 1, לצד בסאם זועמט, מה שעורר התנגדות גדולה בעדה הדרוזית ("אמרו לי: אישה שחקנית? לא יכול להיות. בושה!"). בהמשך הגישה בתחנות רדיו בערבית תוכניות סאטירה, שגם הן עוררו לא מעט תגובות.

אל ההצגה "אנה פרנק" הגיעה חדיד בעקבות אוסאמה מסרי, מנהל פסטיבל מסרחיד הרביעי במרכז לתיאטרון בעכו, שבמסגרתו יעלה המחזה. את הסיפור עצמו הכירה חדיד כבר כילדה, בעיקר בזכות העובדה שלמדה בבית-ספר יהודי. "אני תולעת ספרים ובלעתי בשקיקה גם את הספר הזה", מספרת חדיד. "למדתי בבית-ספר יהודי, 'חוגים' בחיפה, ו'אנה פרנק' היא אחת היצירות החשובות שלומדים שם. אני לא יודעת אם הייתי מגיעה לזה במקרה אם לא הייתי נתקלת בה בבית-הספר, יכול מאוד להיות שלא, אבל אני שמחה שפגשתי בה.

"כשקראתי את היומן עכשיו, הוא נראה לי שונה ממה שזכרתי כילדה. כילד אתה מייחס חשיבות לדברים אחרים לגמרי. לא עושה פרשנות מעבר לכתוב. גיליתי שהילדה הזו סופר-חכמה, ובקטעים מסוימים היא אושו קטן. היא אומרת: 'אם אתה מרגיש עצוב, גלמוד או אומלל, אין כמו הטבע'. הלוואי שיהיה לנו קומץ קטן מהרגישות הזו שיש בה".

"רוע זה המצאה של האדם"

חדיד יודעת שהעובדה שתגלם את אחד המיתוסים היהודיים הגדולים ביותר מעוררת לא מעט שאלות, אבל מתעקשת שמבחינתה מדובר בשליחות.

את לא חושבת שמשתמשים בך כגימיק?

"תראה, אני לא תמימה. ברור שזה גם גימיק מצד הנהלת הפסטיבל, אבל זה לא מזיז לי. בעיני זה גימיק לגיטימי, למרות שאני יודעת שהעובדה שאני מגלמת את אנה פרנק היהודייה גם מקוממת אנשים. אנשים אומרים לי 'מה ההשוואה הזאת?', 'מה זה בכלל קשור?'".

עד כמה את מרגישה קרובה לאנה פרנק?

"אני מרגישה מאוד קרובה אליה. היא מדברת על הנשיקה הראשונה, על היחסים עם אמא שלה, היחסים עם אחותה, על האהבה לאבא. יש משפט שהיא אומרת, 'אני רוצה לחיות גם אחרי שאמות', וואלה, כמה שהיא צדקה. הם הצליחו לכלוא את החומר, את הפיזיות, אבל לא את הנפש שלה. הנשמה שלה ממשיכה לחיות גם היום. אני מרגישה שלגלם את אנה פרנק זה סוג של שליחות. מסר שחייבים להעביר לדורות הבאים. יש לי כבוד גדול להתעסק באייקון הזה.

"אני לא רואה בסיפור הזה רק סיפור של שואה. אני באה מחברה סגורה שאומרת מה מותר ומה אסור, שהחוקים בה נוקשים הרבה פעמים, למשל חוקי הלבוש, ומה זה אם לא לדכא את הנפש? ועוד איך! גם עלי ניסו לאסור לעשות דברים. ניסו לאסור עלי להיות שחקנית, ניסו לאסור עלי לבטא את עצמי, ולא ויתרתי. התעקשתי. איזה זכות יש לבנאדם עם אידיאולוגיה מסוימת לכפות את דעותיו עליך?

"איזו זכות היתה למעוות הזה, היטלר, אלף אלפי הבדלות, לחשוב שמותר לו לטהר את העולם מאנשים מסוימים. בושה לקרוא לו בכלל בנאדם. העולם הוא פתוח, שופע, מלא אהבה ויופי וצריך רק לפקוח את העיניים ולחפש את זה. רוע זה ההמצאה של האדם, לא של אלוהים. עצוב לי נורא שילדה כמו אנה לא יכלה לראות את האור, את היופי, אלא נאלצה להיות כלואה בעליית גג ולמות. רק מלחשוב על זה מתהפכת לי הבטן".

איך את מגדירה את עצמך?

"כשמגדירים אותי כדרוזית, או כשאני מגדירה, זה מקומם את הערבים, שחושבים שדרוזים הם חלק מהערבים. אם מגדירים אותי כערבייה, זה מקומם את הדרוזים היות וערבי נחשב עכשיו למילת גנאי, והם לא רוצים להיות חלק מהערבים. הם רוצים להיות דרוזים.

"היתה לי מורה למשחק, שרק אחרי שנה גילתה שאני לא יהודייה. היא אמרה לי: 'איך זה יכול להיות, את יותר ישראלית מהישראלים'. אתמול אחד מפועלי הבמה דיבר איתי בעברית ועניתי לו בערבית. הוא חזר ושוב דיבר איתי בעברית, ושוב עניתי לו בערבית. בסוף, אחרי שצחקנו מזה, הוא אמר לי: 'איך זה יכול להיות שאת ערבייה, הרי קוראים לך ענת'. הכי מצחיק היה כשנסעתי לא מזמן לתל-אביב, ונהג המונית אמר לי: 'מה, את דרוזית? אבל את אפילו לא נראית מרוקאית'. אני בעד האדם, בעד הצדק האנושי, לא חושבת שתיוגים זה דבר חשוב".

הדרך להיות השחקנית הדרוזית הראשונה היתה קשה?

"בהחלט. טלוויזיה זה לא כמו בתיאטרון. כולם רואים. כש'משפחה דה לוקס' עלתה, בכפר ובעדה ניסו להילחם בזה. הממסד הדתי, ולא רק הם, הפעילו לחץ גדול על ההורים שלי. אפילו ביקשו מהם למנוע את שידור התוכנית. היות ויש לי משפחה נהדרת, מקסימה ותומכת, הם עודדו אותי כל הזמן וסתמו את הפיות.

"היום זה משעשע אותי, אבל אז בפירוש זה היה סיוט אחד גדול. אפילו הוציאו נגדי עלונים. גם בן-זוגי, בעלי, שאני מאוד אוהבת, תמך בי. חברה ערבית שרואה גבר שתומך באשתו, משתוממת. אם היתה לי משפחה יותר חלשה, הם אולי היו מצליחים לנצח ולכופף אותי, אבל המשפחה שלי גדולה מהחיים. היום אני מתייחסת לזה באהבה, כי זה מה שעשה אותי למה שאני כרגע".

בעקבות הופעתה בסדרה החליטה חדיד לנטוש את כל עיסוקיה הקודמים ולהתמקד במשחק. "אחרי שהשתתפתי בסדרה, החלטתי שאני רוצה להתמקצע, שאני רוצה להיות שחקנית, ולאו דווקא בטלוויזיה. נרשמתי ללימודים, ואני מברכת על זה".

חלמת בכלל להיות שחקנית?

"בטח שלא חלמתי להיות דוגמנית. זה לא עושה לי את זה. לא מספק לי את הנשמה. במשחק ובצילום אני יכולה להעביר מסרים. אנחנו אורחים בעולם הזה ואמורים לגרום אושר לאחרים. האמת היא שרציתי להיות דיילת אוויר. רציתי לעוף בעולם. זה נראה לי אז הכי חופשי שיש. עכשיו אני עפה עם המשחק".

חשבת להתעסק בפוליטיקה?

"יש לי דעה מאוד ברורה איך העולם צריך להיראות. הבעיה היא שזה לא מצליח להתממש. אני רוצה לראות עולם מלא אהבה, וזה לא מתממש. אני לא רוצה להתעסק בפוליטיקה. אני לא חושבת שהם עושים עבודה טובה, להפך".