בצפר לרוק

להקת בצפר היא דוגמא טובה לרדידותם ועיוורונם של "מגלי הכישרונות" מטעם חברות התקליטים בארץ. 

אלבומם הראשון שיצא באחרונה Down Low הוקלט בבלגיה ואומץ בחום ע"י חברת התקליטים הבינלאומית Roadrunner Records שהחתימה אותם על חוזה לארבעה אלבומי, חוזה שהוא חלום רטוב של אלפי להקות בעולם. למרות החוזה היפה, הסיכוי שתשמעו את שירי הלהקה בתחנות הרדיו בארץ שואף לאפס - ככה זה כשרוב עורכי המוזיקה בארץ לא מוכנים לקדם להקה שסוטה מהנורמות המוזיקליות, קצת דיסטורשן באוזן וגראולים בגרון לא יהרגו אף אחד, נשבע לכם.

מבחינת הלהקה בחתימה על חוזה בחברת התקליטים יש לא רק משום השגת ביטחון כלכלי, אלא גם הכרה משמעותית ותחושה שמישהו בעולם מאמין בך, שיש לך פוטנציאל וחושב שהמוזיקה שלך איכותית מספיק בשביל לקוות שהיא תהיה הדבר הבא. לאחר שנודע דבר החתימה על החוזה המריא רף הציפיות שלי מבצפר לשחקים, ואיזה כיף לגלות שהאלבום עומד כמעט בכולן.

Early Grave השיר הפותח את האלבום הוא אחד היותר קטלניים בו. לאחר 7 שניות של שקט נפתחת הרעשה ארטילרית כבדה המשלבת תופים מאסיביים וריפים עצבניים שמפזרים את המעי הגס לכל עבר. כשאביטל תמיר, הסולן, פותח בגראולים הכריזמה והאנרגיה המתפרצת שלו נשפכים וסוחפים את האלבום לאיכויות יוצאות דופן.

בחציו הראשון של האלבום (4 השירים ראשונים) אנחנו מקבלים דפיקות ראש מהנות שמסגירות את מקורות ההשפעה של בצפר, הנעים בין פנתרה לספולטורה עם סטיות מזעריות לנו-מטאל מודרני. בהמשך השירים מתחילים לקבל גוון אחיד ושבלוני קצת, אבל אז מגיעה נקודת הרתיחה של האלבום עם Black Inside שסוגר את האלבום בשאגה אימתנית של אביטל שתרעיד את אמות הסיפים, גם אלו של מאזיני מטאל ותיקים.

בצפר אמנם עוד לא פיתחה לעצמה סגנון ייחודי שיימצב אותה בסצינת המטאל העולמית והאלבום נשמע מסורתי למדי, אבל כאלבום רשמי ראשון ללהקה צעירה זה בהחלט הישג מכובד שעומד בכבוד בסטנדרטים הגבוהים של חברה תקליטים ענקית. זה אלבום שמרים את הציפיות לקראת האלבום השני של הלהקה ומייצג את סצינת המטאל המקומית בכבוד.

"בצפר" חוזרת לישראל אחרי סיבוב הופעות באירופה ותקיים הופעה אחת ביום ה', 4.8, ב"בארבי" ת"א.