רצחו ערבים, ביג דיל
את הטלנבולה לא קטעו, אחר-כך הפעילו את מכבסת המילים. מאז המסך המפוצל מהפיגוע והכדורגל לא נרשמה כזאת בושה
בדיוק כמו ראש השב"כ, כך גם מישהו בערוץ 2 צריך לכתוב בסוף השבוע הזה את מכתב ההתפטרות שלו. קו ישיר מחבר בין הכישלון המודיעיני והמבצעי המחפיר, שהוביל למעשה הטרור הנפשע בשפרעם, לבין סיקורו של האירוע בערוץ המסחרי שלנו, סיקור שאין במלים "מביש", "מחפיר" ו"גזעני" כדי לתאר את מידת עליבותו. כבר שנים רבות מהדורת החדשות של ערוץ 2 היא הצינור המרכזי, דרכו צורך הציבור הישראלי את החדשות שלו. כעת התברר סופית כי הצינור הזה רקוב, חלוד ומלא בשפכים. אמת, גם כלי התקשורת האחרים כשלו, אבל הדיווחים בערוץ זה בלטו לרעה במיוחד.
זה התחיל בהחלטה השערורייתית שלא לקטוע את שידור הטלנובלה "אהבה מעבר לפינה". ערוץ 10 דיווח על האירועים במהלך התוכנית לונדון וקירשנבאום, ערוץ 1 השכיל גם הוא לדווח בסופו של דבר, ורק בערוץ 2 החליטו שיהודי שרוצח ערבים זה לא כזה ביג דיל. האסקפיזם הטלנובלי, שאוכל כבר שנים רבות כל חלקה טובה בטלוויזיה שלנו, כרסם כנראה גם את שארית שיקול דעתם של מקבלי ההחלטות בערוץ. מאז הביזיון של השידור המפוצל מפיגוע וממשחק כדורגל, לא נרשמה בושה כזו בערוץ המסחרי המוביל בישראל.
ואם את ההחלטה הזו עוד ניתן לתרץ בשיקול דעת מקצועי גרוע, הרי שהשידורים עצמם הוכיחו שמדובר ביותר מכך. כתבי ומגישי הטלוויזיה, אנשים שאמונים על דיבור שוטף, מצאו עצמם ללא מילים, כשהם ממציאים ביטויים ומונחים חדשים, מפעילים על אוטומט את מכבסת המילים. "מה שהתושבים כאן מכנים אירוע טרור", אמר הכתב בשפרעם, בשיטה המוכרת של כל עיתונאי שמהסס לקבוע עמדה. "הם אומרים", "הם מכנים". אנחנו? אנחנו נייטרלים, אנחנו עוד לא יודעים מה קרה, אנחנו זהירים.
שוב ושוב חזרו המגישים והכתבים על התיאורים מסמרי השיער של "ההתפרעויות", "ההמונים הצרים על האוטובוס", "הלינץ' שבוצע ביורה". התמונות שהועברו בשידור ישיר, ולא הראו כל התפרעות מיוחדת - מלבד זו שאירעה ממש בצמוד לאירוע - לא הטרידו אותם. מלבד בודדים, יחסית לזוועה שקרתה מול פתח ביתם, רוב התושבים נראו מאופקים והמומים. אבל צופה תמים שראה את הדיווחים בערוץ השני היה יכול לחשוב שהאירוע הדרמטי שהתרחש לא היה הפיגוע הרצחני, אלא התגובה אליו. כך למשל, השאלה המרכזית שהפנה רוני דניאל למפכ"ל היתה בדבר ההיערכות לתפילות יום השישי. ככה זה עם ערבים: גם כשהם נרצחים, הם נתפסים תמיד כחשודים המידיים.
מחסור בחוט שדרה
לפני עשר שנים התלוותי ככתב למשך יום אחד לברוך מרזל וחבר מרעיו ב"טיול לעזה". המטרה היתה לחפש ערבים להכותם כנקמה על משהו, או סתם כי היה משעמם. מכיוון שהרצועה נחסמה, הם הסתפקו בלהכות את אייבי נתן, אותו פגשו במקרה במחסום ארז. לאחר הדיווח שהעברתי, ניגש אלי בזעם אחד הכהניסטים. "למה אמרת בדיווח ש'התפתחו' מכות", שאל אותי בזעם, "היית צריך להגיד שאנחנו דפקנו לו מכות".
אני מודה: גם אני, כמו שאר התקשורת, מעולם לא סיקרתי את הימין הקיצוני בדרך עיתונאית ראויה. השקפת עולמם הקיצונית להחריד, הפנאטיות, הגזענות, הטירוף - הכל היטשטש בדרך מהשטח אל הדיווח, תוצאה של המניפולציות התקשורתיות שהם כה מיומנים בהן, ושל מחסור אמיתי בחוט שידרה. המחתרת היהודית, טבח גולדשטיין, רצח רבין - כל אלה לא הספיקו כדי לשנות את הטרמינולוגיה ואת אופן הסיקור. ואין זו רק טעות מקצועית שהשפעתה תחומה בתוך התקשורת - למילים שבהן משתמשת התקשורת, לדרך שבה היא מדווחת, יש השפעה ישירה על הלך הרוח הציבורי ועל מקבלי ההחלטות.
אני מוכן להמר על כך שהשב"כ לא שלח מיד עם היוודע זהות הרוצח כוחות מיוחדים כדי לעצור את בני משפחתו ואת חבריו הקרובים לחקירה, בדיוק כפי שלא הקדיש, ככל הנראה, כוחות מיוחדים ללכוד את מי שהוגדר כעריק מצה"ל וקיצוני בדעותיו. היחס הזה, הסלחני, השונה כל-כך מהיחס לחשודים ערבים, נובע מאותה תפיסה קלוקלת שמדריכה את התקשורת בצורת הסיקור שלה.
קחו לדוגמה את הסיקור של נוער הגבעות, אותה חבורת עבריינים תמהונית ומסוכנת. קשה לספור כמה פעמים הם הוצגו ברוח רומנטית כנערים שובבים, שאולי קצת מגזימים, כמי שבסופו של דבר הם חלק מאיתנו, חלק מהשבט היהודי-ישראלי, זה שמהדורת ערוץ 2 רוצה להיות במרכזו, ולפיכך לא יכולה להרשות לעצמה להרגיז אף אחד. במובן הזה, הדיווחים של ערוץ 2 חשפו אמת פנימית קשה. הם מבטאים לא רק בעיה מקצועית גרידא, אלא את העובדה שהציבור הישראלי הרחב לא מסוגל באמת להתנער - לא רעיונית ולא נפשית - מהקיצונים שקמו בתוכו. אתם מוזמנים לפתוח את התנ"ך וספרי ההיסטוריה, כדי לדעת איך זה נגמר בפעמים הקודמות.
לפנייה לכתב/ת 
