פרידה מניסנית: לא מצליחים לעצור את הדמעות

שני תושבי ההתנחלות ניסנית הורידו את דגל ישראל מהתורן בשעה 20:15 בדיוק (יום ג'), בעוד תושבי היישוב שרים את התקווה ודמעות בעיניהם. ממול עמדו חיילים טירונים שהכתיפו את נשקם והצדיעו. גם ביניהם היו מי שלא הצליחו לעצור בעד עצמם ופרצו בבכי.

ישראל יוצאת מעזה - סיקור מיוחד ב-ynet 

יו"ר הוועד, אבינועם מסינג, שהגיע להתנחלות לפני 21 שנה, אמר בקול חנוק: "זו לא מסיבת פרידה. לא באנו להיפרד, כי אי אפשר להיפרד ממקום כזה. חיינו פה כקהילה וכקבוצה ואני רוצה לומר תודה לחיילים ששמרו עלינו ולאנשי קריית שמונה והאולפנה שהגיעו לפה. פה למדתי דבר אחד, שכולנו צריכים לצאת ולהתיישב ביישובים ברחבי הארץ. לאן שלא נלך נזכור את ניסנית". כשהוא חנוק מבכי ניגש לאחור וחיבק את אשתו, ובמשך דקות ארוכות עמדו השניים ובכו.

הטקס התקיים במגרש הישן שבו התקיים גם טקס הקמת ההתנחלות בזמנו. אנשי הצבא עזרו במשך היום לתושבים לארגן את טקס הפרידה מהיישוב, ואף הביאו למקום מערכת הגברה לשם כך. אל המקום הגיעו כמעט כל המשפחות על טפיהן. במשך למעלה משעתיים עמדו ובכו במקום גברים, נשים וטף. חלק מהתושבים נפרדו מבתיהם לפני הטקס והביטו בהם בפעם האחרונה. בזה אחר זה ניגשו למיקרופון התושבים וסיפרו בבכי ובדמעות על תחושותיהם. 

ילדי ההתנתקות

ניסנית עלתה לקרקע לפני 21 שנה, ומתגוררות בו 300 משפחות. רובן התפנו בימים האחרונים לקראווילות בניצן. 14 משפחות נשארו בהתנחלות ויתפנו משם בהמשך, למרות שלדברי חלק מהם הם עדיין אינם יודעים גם בשלב הזה היכן יבלו את הלילה הקרוב.

לאחר שהורד הדגל עוד עמדו התושבים שעה ארוכה והסתובבו בין הבתים שבהם גרו כלא מאמינים. חלקם מיששו את הדלתות והחלונות, אחד התושבים אמר כי הוא מעדיף לשרוף את הבית ולעזוב אותו כך. רק לאחר מכן הם עלו על האוטובוסים שהסיעו אותם לבתיהם הזמניים. 

אשר אקוקה, שנמנה על 14 המשפחות שעוד לא התפנו, סיפר כי רק בימים האחרונים התחיל לבכות, דבר שלא עשה גם כשחבריו נפלו בקרבות או בפיגועים. הוא אמר כי רצה לומר דברים חיוביים וטובים, "אבל כשרוצים לגרש אותי קשה לי ואני מאשים המון אנשים. אני מאשים את מועצת גוש קטיף שכל השנים היינו בנים חורגים שלה. 20 אלף איש ישבו בכפר מימון וקראו להם ללכת דרומה לגוש קטיף. למה הם לא באו לפה? לפני כמה ימים קמתי בבוקר לתפילת שחרית וכבר לא היה מניין בבית הכנסת".

לדבריו, "אני שומע את הפרסום של משרד ראש הממשלה שלתושבי גוש קטיף יש בית ויש עבודה וזה עושה לי רע, יש לי אסוציאציה של 'העבודה משחררת'. יש פה 14 משפחות שלא יודעות לאן נלך ומדינת ישראל הגדולה שיכולה לבנות מטוסים לא יכולה לבנות לנו עכשיו קראווילה ולא לתת לנו חדר במלון".

אלה כהן סיפרה על הילדים שגידלה ועל כל החברים והאווירה המשפחתית שחוותה בגוש. מזל חדד אמרה כי היא נפרדת ממפעל חיים, ממקום שבו גידלה את ילדיה בו חשבה שיהיה העתיד שלה. חלק גדול מהדוברים דיבר על התקווה לחזור להתנחלות. חלקם מאמינים שביום מן הימים הם יחזרו ויבנו את ביתם בניסנית.

ילדי ההתנחלות סיפרו אף הם על כאבם ועל תחושותיהם. "עצוב לי להיפרד מהבית היחיד שגדלתי בו, ועוד יותר עצוב ללכת בלי אפשרות אפילו לחזור ולבקר. אני מקווה שיהיה לנו קל יותר", אמרה אחת הילדות. ילד אחר אמר: "אני נושא תפילה שעוד נחזור לבית שגדלתי בו כל השנים, כי קשה לי מאוד לעזוב את הבית. קשה לי מאוד שמגרשים אותי".