העיירה בוערת, ואנו עסוקים בגידוף הכבאי
בישראל של היום העמיקו הפערים עד כדי שנאת עניים. על עיי החורבות של מדינת הרווחה הנופלת, צומחת משטמת אביונים
ישראל של היום רווית עניים, מהם דור שני ושלישי לעוני ולדלות, מהם עניים חדשים שזה מקרוב באו. רבים מן העניים החדשים ידעו עד לא מכבר רווחה מהי. חשבונות החשמל והמים שולמו במועדם, גם חשבונות התקשורת, החותכים בבשר החי, וכמעט-כמעט שהם גמרו את החודש. עד שהגיע היום המר, וגיליוטינת הפיטורין ירדה על ראשם. תוך חודש הצטברה בחשבון הבנק של המשפחה יתרה שלילית הולכת ותופחת, המשביתה את משוש לבה של המשפחה. תשלום המשכנתה בפיגור, החשמל והמים נותקו, וקרב ההישרדות המכריע מותיר צלקות עמוקות על גוום השפוף של רוב בני הבית.
אל העניים החדשים שירדו אחר כבוד מתחת לקו בגין היעדר תעסוקה, יש לצרף למעלה מ-45 אחוז מהאוכלוסייה המועסקים עד מעל לראשם בשוק העבודה, אך מה לעשות, אינם מפיקים ממלאכתם כדי מחייתם. העוני מכה ללא רחם בכל חלקי האוכלוסייה בישראל. הוא אינו נושא פנים לקשיש ולעולל, ואינו מבחין בין ותיקים לחדשים, כשם שאינו מבדיל בין יהודים לנוכרים.
כל המאגר האדיר הזה של חידלון ואביונות לא מחריד את הישראלי המצוי משלוותו. די לו לפטור עצמו בפילוח נתוני העוני, שאחוז ניכר ממנו נובע מתושבי בני ברק ואום אל פאחם, ובאחת הוא משוחרר מאחריות. במקום להירתם ולשאת על כפיים איתנות את חלשי החברה, מעדיף הישראלי לקיים דיונים אינסופיים ולהתווכח על מי מוטלת החובה לדאוג לחלשים. מכאן גם עולים קולות המחאה הנמרצת נגד המדינה, הממשלה, שר האוצר ועוד כיד סגנון שחרור הקיטור הישראלי. העיירה בוערת, ואנו עסוקים בגידוף הכבאי ובחירוף מחדליו.
הקהילה היהודית לדורותיה לא הניחה לנחשליה להידרדר במדרון התלול. היא הושיטה יד ללא תנאי, לא חיכתה למישהו אחר שיעשה עבורה את המלאכה. האוזן היהודית הייתה כרויה תדיר למצוקות האחר ותחלואיו. אותה קהילה התפרקה זה מכבר, אך הסולידריות עתיקת היומין ההיא עדיין חיה וקיימת דווקא במחוזות בהם אחוזי העוני גדולים.
לא מזמן כתבתי בטורי השבועי בשבועון החרדי "בקהילה" פנייה נרגשת לבורא עולם: "אם הועדת ריבונו של עולם מאן דהו שייוולד אל עוני, לפחות תגרום לו שייוולד חרדי". כי לפחות בתוך הקהילה החרדית העניות לא רק שאינה מנוולת, היא גם אינה פותחת פער חברתי כה גדול כמו בחברה הסובבת אותה. ברחובות בני ברק ובנותיה לא תבחינו שילדי עניים - עניים המה - כי מקומם של תוויות העוני בחברה הזו לא יכירם.
הניכור, כמו הרצון להיפטר מעולם של אביונים, הוא חלק מטבע המין האנושי. אבל בישראל של היום העמיקו הפערים עד כדי שנאת עניים. על עיי החורבות של מדינת הרווחה הנופלת, צומחת משטמת אביונים איומה. רבבות עמלי כפיים, עמוסי מלאכה ושעות עבודה, לא "גומרים" את החודש. עשרות אלפי משפחות, שראשיהן מצולקים בגוף ובנפש, שיכולתם התפוקה שלהם מוגבלת, מצויים במעגל המצוקה. באין ביטחון סוציאלי ראוי קשישים רבים הגיעו לפת לחם, וכמותם עולים רבים מחבר העמים שהגיעו בגלי העלייה האחרונים. ועדיין לא מנינו את הלוקים בשכלם או בגופם, שאין לאל ידם להתפרנס כדי מחייתם, וגם לא את מאות מפוטרי התעשייה המתפוררת או את נידחי ההיי טק.
תרבות ההישגיות המערבית, בה כל אדם אדון לגורלו, מניחה כי כל הצלחה נגזרת ממוטיבציה אישיות וכל כשלון מאוזלת יד, וכי אין כל גורם אחר הנותן לך כוח לעשות חייל. הנורא מכל הוא שאין מדובר רק במערכת ערכית של אמונות ודעות, אלא בתופעה מסוכנת של שנאת החלש ובוז לכל מי שההצלחה לא האירה לו פנים. לכן הסכנה הרובצת לפתחנו גדולה שבעתיים מקריסתה של מדינת הרווחה. השנאה המחלחלת תשיג שנאה הדדית של שכבות המצוקה כלפי העשירים והמצליחים, ועקב כך ההתפרצות מי ישורנה. וזהו אולי האיום הממשי ביותר על החברה הישראלית.
- דודי זילברשלג הוא מייסד ארגון "מאיר פנים", מרכזים לרווחה משלימה
מומלצים
