איל (9): "הסרטן גרם לי להיות יותר רגיש ומנומס"
"הכי עצוב", אומר איל טורץ, בן 9 מקיבוץ יגור, "היה לגלות שילדים שהיו איתי במחלקה ברמב"ם ושיחקתי איתם כל הזמן - מתו, כי יותר אני לא אראה אותם". סיפור על איש קטן-גדול
- רוצים לקרוא על המסע המרגש של "גדולים מהחיים" בארה"ב? לחצו כאן
חיים עם סרטן: "עשו לי ניתוח להכנסת צינורית לחזה, שהיתה מחוברת לווריד המרכזי ודרך הצינורית הזו היו מחדירים לי כל הזמן תרופות, כל פעם דקרו
אותי בחזה כדי להכניס את התרופות. עשו לי גם טיפולי כימותרפיה והיום אני לוקח כדורים. יש לי עוד חודשיים לכדורים ואז הכל נגמר וכבר לא יהיה לי יותר סרטן בדם, ככה הרופאה אמרה.
"כבר שנה וחצי שאני לא הולך לבית-ספר בגלל הטיפולים ולומד עם מורה פרטית בבית. אני אוהב את זה יותר מהלימודים בבית-הספר כי זה אישי, אבל מתגעגע לכל החברים שלי. באמצע הטיפולים חזרתי לחודש אחד לבית-הספר וכולם פחדו לגעת בי ולהיות לידי כי חשבו שהסרטן מדבק, אז יום אחד הרופאה שלי באה לכיתה והסבירה לכולם שמסרטן לא נדבקים. מאז כולם מתייחסים אלי כרגיל.
"בכל התקופה של הכימותרפיה נשר לי השיער והייתי קרח. קיבלתי את התרופה הנוראה ביותר בעולם – סטרואידים, ונראיתי נורא, כולי הייתי מנופח, גם הפנים שלי. זה היה מפחיד".
השינויים שעברתי בעקבות המחלה: "המחלה גרמה לי להיות יותר רגיש, כשלמשל אומרים לי משהו לא טוב, אני משתדל להתעלם, אבל לפעמים אני הולך לצד ובוכה. עכשיו אני גם יותר מקשיב למה שאנשים אחרים אומרים וגם עוזר יותר לאנשים. בכלל הפכתי ליותר בוגר, לא תמיד הייתי ילד רציני, למרות שתמיד הייתי טוב בלימודים. אני גם יותר מנומס היום ומבין ש'תודה' ו'סליחה' נותנים הרבה דברים טובים. היום אני גם יותר מקובל. פעם הייתי החנון של הכיתה, זה שחורש כל הזמן, עכשיו אני מרגיש חלק מכולם. התקופה שלא הייתי בכיתה גרמה לחברים להתגעגע אלי וגם בגלל זה אני יותר מקובל".
נקודת השפל שלי במהלך המחלה: "הכי עצוב היה לגלות שילדים שהיו איתי במחלקה ברמב"ם ושיחקתי איתם כל הזמן - מתו, כי יותר אני לא אראה אותם. אני לא פחדתי אף פעם שאמות כי הרופאים אמרו לי כבר בהתחלה שעם סרטן כמו שלי לא מתים ברוב המקרים"
דבר טוב שקרה לי בעקבות המחלה: "הצ'ופרים שקיבלתי בבית-חולים. נתנו לנו חתימות של שחקני כדורגל ודיסקמנים. ההורים שלי, לעומת זאת, החליטו לא לתת לי יחס מיוחד כמו שהילדים האחרים במחלקה ברמב"ם קיבלו כי הם לא רצו שאהיה מפונק ושאשאר ילד רגיל".
מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול: "כשאהיה גדול אני רוצה להיות כבאי. נראה לי מגניב לכבות שריפות עם צינור גדול. היה לי גם חלום לשחות עם דולפינים, אז ארגון 'משאלת לב' שלח אותי לאילת, אבל לא יכלתי לשחות איתם כי זו היתה בדיוק תקופת הרבייה שלהם והיה אסור, אבל ליטפתי אותם".
רוצים לדבר על זה? היכנסו לפורום "גדולים מהחיים"
