נפגעי הרכבת: "לנו המשפט כבר לא יעזור"

שעות אחרי התאונה הקשה חיפשו רופאי בית החולים בתל השומר את הוריה של הפעוטה, שנפצעה קשה. אז התברר שאמהּ נהרגה. "עד היום לא קיבלנו שום פיצוי על מה שקרה שם. אני לא יודע מה חקרו ומה מצאו, אבל המשפחה שלי נהרסה", אומר טימור.

טימור אקמייב בהלוויית אשתו (צילום: צפריר אביוב) 

בבית משפחת דרמר בבני-ברק, שאיבדו את האב, הרב יוסף דרמר (56), בתאונת הרכבת עדיין לא סיפרו לאמו בת ה-80 שבנה מת בתאונה. הבן בצלאל: "סבתא יודעת שאבא נפצע בתאונה והוא מאושפז באמריקה. היא אחרי אירוע מוחי קשה, הרבנים והרופאים המליצו לא לספר לה".

"אם ההעמדה לדין תציל נפש אחת, דיינו"

הרב יוסף דרמר הוא בנו של רב העיר האשכנזי הראשון בקרית-גת, הרב שלום דרמר, שמת לפני 9 שנים. בנו יוסף נהג להגיע לקרית-גת כמה פעמים בשבוע על מנת לנהל את בית הכנסת ובית התלמוד שהותיר אביו בעיר. הוא היה מגיע ברכבת כמעט מדי יום. בנו: "ברוך השם שהתחילו להבין איזה אסון היה שם ואיזה מחדלים הביאו לאסון, עד לפני חודשיים, הכוון של הרכבת עבד עד 15:00 אחר הצהריים. מה? אין חיים אחר הצהריים על פי רכבת ישראל? התרענו על כך ואני מקווה שבעקבות החקירה הרצינית שניהלה המשטרה, תתחיל הרכבת לקחת אחריות על ביטחון נוסעיה".

רעייתו של הרב יוסף דרמר שנהרג בתאונה נותרה לבד בבית אחרי מות בעלה, ובקושי מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי: "אמי לא קיבלה עדיין שום פיצוי משום גורם על מה שקרה והיא חיה היום כמעט בחרפת רעב, שלא לדבר על הבדידות והצער הרב שהם מנת חלקה וחלקנו", אומר הבן, "כל נסיעה ברכבת ישראל היא פחד של ממש. אני מאשים גם את המשאיות שנהגיהן נוהגים בפראות, לא ישנים מספיק ומזייפים שעות עבודה. לנו זה כבר לא יעזור, אבל אם נציל נפש אחת בעקבות ההעמדה לדין, אז דיינו".

בני משפחת דרמר מתכוונים ללוות את ההליך המשפטי כשיתחיל. "אנחנו לא יודעים מי אחראי יותר ומי אשם יותר ומקווים שטחנות הצדק יוציאו את האמת והאחראים ישאו בעונש הולם".

יהודית אמנו בהלווית בתה, עדי (צילום: חיים הורנשטיין)

יהודית אמנו, אמה של סמלת ראשונה עדי אמנו, בת 19, שנהרגה באותו יום נורא, אמרה ל-ynet: "הכי כואב והכי פוגע זה שעד היום, אף אחד מהנהלת הרכבת לא התקשר ולא ניחם. כולם היו אצלי בבית חוץ מאנשי הרכבת. הם לא רק שלא היו אלא אפילו לא התקשרו. הם צריכים לשלם על האירוע שקרה. לי אין יותר ילדים, אני גרושה ואין לי אף אחד".

עדי נפטרה על שולחן הניתוחים לאחר שספגה מכה קשה מהשולחן שנמצא בין ספסלי הרכבת. "בכל יום שלישי אני נעמדת דום ב-17:15. זה היום שלקחו את הילדה שלי. מה שאני רוצה זה את הבת שלי, לא כסף. היא היתה הילדה של אמא, מלאה בצניעות, כבוד, אהבה, תמימות, חיוך ועזרה לזולת, לא החסירה מאף אחד".

באחרונה קיבלה יהודית מכתב מבית החולים שבו אושפזה עדי לתשלום של 1,700 שקלים לאשפוז. "אמרתי להם שאני אשלם פי 8 אם רק יחזירו לי את הילדה. עדי הייתה חיילת, הצבא וקצינת הנפגעים טיפלו בזה ובית החולים התנצל אחר כך".

"הקורבנות זוכרים את התאונה כל הזמן"

שיר דפנה-תקוע, תושבת עומר, נפצעה באורח בינוני והיתה מאושפזת כשבועיים בבית חולים: "במובן מסוים יש סיפוק מהמלצות המשטרה, כי חלק מזה נובע מהמאמץ שלנו כקבוצה, לא לתת לתאונה להישכח. אנחנו הקורבנות זוכרים את התאונה כל הזמן ואנחנו מתעקשים שהנושא לא יירד מסדר היום הציבורי, כי זה עניין חמור. אני מאוד מקווה שהמדינה תיקח אחריות על התאונה הנוראית הזו ושיתקנו את כל הליקויים והבעיות".

לדברי דפנה-תקוע, כנוסעת ברכבת היא עדה לכך שעדיין לא טיפלו בכל הבעיות, "אין מחסומים, יש מפגעים בדרך, ועובדה שהיו עוד תאונות מאז. . רכבת ישראל התעלמה מהנפגעים ומהמשפחות ויש לנו הרבה טענות בעניין. אנחנו, קבוצה של עשרות פצועים, תומכים אחד בשני, ברמה האישית והמשפטית. המראות הנוראים של התאונה עוד לא עזבו אותנו וכנראה גם לא יעזבו, בשבילי התאונה הזאת עדיין מאוד מוחשית".