אקס מכינה

"דאוס" היא אחת מאותן להקות שמסיבה כלשהי זוכות ליותר הכרה בישראל מאשר ברוב העולם. סביר להניח שלחיבתם של כמה עורכים ושדרנים בגל"צ ללהקה, אי שם באמצע הניינטיז, יש תרומה מכריעה לכך, כמו גם לשני הביקורים של ההרכב הבלגי בארץ.

אלבום הבכורה של ההרכב מ-94' Worst Case Scenerio נחשב בעיני רבים לאחד האלבומים האלטרנטיבים האיכותים ביותר שיצאו בעשור ההוא. זה באמת אלבום מצוין, מורכב ומיוחד - אבל אף פעם לא הצלחתי להתאהב בו. משהו במוזיקה של "דאוס" שכלתני מדי לטעמי. הערכתי אותם, התרשמתי מהם, נהנתי להקשיב להם - אבל הניצוץ, אותו חיבור רגשי בלתי מוסבר שמכניס אלבום לפסקול של חייך, פשוט לא היה שם. זה לא קרה גם בשאר אלבומי הלהקה (שהרבתה להחליף חברים, כשטום ברמן נשאר האיש המרכזי בה), וגם לא באלבום החדש שלה Poket Revolution.

דאוס התבגרה והתמתנה. האלבום פחות ניסיוני מבעבר ויותר קומוניקטיבי, אבל עדיין, מדובר בלהקה שהאפיל המסחרי שלה נמוך למדי וקשה למצוא פה להיטי רדיו. רוב האלבום רועש למדי, אם כי בתחום הסביר, והאווירה נעה בין זעם רגוע למלנכוליה כבושה. הכשרון של דאוס לחבר צלילים שמגיעים מעולמות שונים לכדי יצירה אחת הוא נדיר למדי, ואין ספק שמדובר באחד ההרכבים היותר אינטליגנטים ברוק העולמי. עם זאת, גם באלבום הזה, כמו בקודמיו, יש פחות מדי פנייה לרגש לטעמי, וזה לא שזה בלתי אפשרי לייצר רגש גם ביצירות קשוחות ומרוכזות, כפי שהוכיחו למשל "סוניק יות'".

כך למשל שיר כמו Cold Sun Of Circumstance עם ריף גיטרה מצוין וקצב טוב, נתקע איפשהו באמצע, ולא מצליח להתפתח לשיר נפלא באמת - למרות שנדמה שהוא היה יכול להיות כזה, אולי בעזרת מפיק מוכשר כמו נייג'ל גודריץ' שהיה מוציא מדאוס את קורטוב היומרנות המוגזם שלה. שיר הפתיחה Bad Timing קרוב יותר לפסגות של דאוס מהעבר, אבל עדיין לא מגיע אליהן.

באופן משונה במקצת - רוב הקטעים הטובים באלבום הם דווקא השקטים יותר: Include Me Out הרגוע והצלול ובעיקר Nothing Really Ends המקסים והקיטשי במקצת שחותם את האלבום - שיר שהזכיר לי להקה אירופית אחרת, כזו שבניגוד לדאוס, אני לא רק מעריך, אלא גם אוהב - Element Of Crime המופלאה.