יובל של דוז-פואה
יגאל רביד, מגיש הספיישל של ערוץ 1 לקראת מופע היובל לאירוויזיון מחר (ו'), שהנחה את המופע האירופי שהתקיים ב-99' בירושלים, מנסה להבין איך תחרות שירים מושפעת מכל כך הרבה תהליכים פוליטיים, מעוררת כל כך הרבה אמוציות, מושמצת בפי כל המבקרים – ובכל זאת מצליחה לרשום מדי שנה את שיא הרייטינג הטלוויזיוני. התשובה: בגלל המוזיקה
בשנת 1969, השנה הראשונה לשידורי הטלוויזיה הישראלית, עברו על ישראל שני גלי קנייה של מכשיר הפלא, ששידר אז תמונות שחור לבן מירושלים, והרבה שלג ממצרים. הגל הראשון הורגש לקראת שידורו הטלוויזיוני של "פסטיבל הזמר והפזמון תשכ"ט", אירוע שעד אז שודר ברדיו, והביא באמצעות מדורת השבט של ערוץ 1 את "בלדה לחובש" של יהורם גאון, רבקה זוהר, אילנית, ו"תזמורת רשות השידור".
גם הגל השני התרחש לקראת שידורו של אירוע מוזיקלי: לראשונה בארץ שודרה התחרות האיטלקית "פסטיבל סן רמו", שהעמידה על במה אחת את כל האייקונים האיטלקיים של הדור: בובי סולו, ריטה פבונה, גי'ליולה צ'ינקווטי ואפילו מרי הופקין הבריטית.
עד אז, האירוויזיון בישראל היה לא יותר משמועה, שהסתובבה בברנז'ה של "הגל הקל" ו"הטלוויזיה הכללית". יום אחד חזר אבא שלי מגרמניה עם תקליט ארוך נגן של פסטיבל הזמר של אירופה, הסביר לנו את השיטה, שבה המדינה המנצחת מזמינה את כל המשתתפות האחרות אליה בשנה הבאה, וגם הציג לנו על גבי עטיפת התקליט את המנצחת: זו (ספרד), וזו (בריטניה), וזאת (צרפת), וגם זאת (הולנד). ארבע מדינות ניצחו באותה השנה. אצלנו בבית הצטערו אבל הבליגו. מייסד האירוויזיון, קליפורד בראון, נאלץ לשלם על כך בכיסאו המוזיקלי, וכתוצאה ישירה מהמחדל הזה זכינו להכיר את מר אירוויזיון המיתולוגי - פרנק נף, נציג האיגוד השידור האירופי.
מה הסוד?
רוח שטות שורה תמיד על כל הגזמה המנסה לכבוש את העין והאוזן בבליץ של שלוש דקות. זו יצרה בחמישים שנות האירוויזיון תרבות קאלט, ואפילו קמפ, שמשקפת אופנות, טרנדים, והמון זיכרונות.
אבל אז, וגם היום, בעידן הרב-ערוצי והשידורים משמיים פתוחים, איש לא יודע לפצח את סוד הקסם. מה היה בהם, באותם פסטיבלי זמר, שסחף את ההמונים – בדרום אירופה ובמערב המזרח התיכון – גרם להם לצאת מהשגרה, ולהגיב בהתנהגויות עדריות כמעט היסטריות? איך קרה שהאירוויזיון הישראלי הראשון, שהתקיים ב-1979, הצליח להביא כמעט לכל בית את הטלוויזיות הצבעוניות, ולהנחיל כאן את מהפכת הווידאו? מה יש בתחרויות הזמר הבינלאומיות, שמצליח להפעיל את אפקט "הצופה הלאומי" ממערב אירופה ועד חבר העמים, ושובר בכך פעם אחר פעם את שיאי הרייטינג?
מה גרם ל-43 אחוז מצופי הטלוויזיה בארץ להיות מרותקים למסך הטלוויזיה בשעה אחת לפנות בוקר, בלילה שבו ניצחה דנה אינטרנשיונל? ועד כמה היה מוצלח האירוויזיון בירושלים, שנה אחר כך, שהוא עדיין שומר על המקום הראשון בשיאי הצפייה במדינת ישראל מאז החלו המדידות –ממוצע של 51.2 אחוז לאורך התחרות, ו-54 בשיאה? ואיך זה ששירי מימון בקייב הצמידה למסך 40 אחוז מכלל צופי הטלוויזיה בארץ, יותר מכל הופעה שלה, לא חשוב באיזה ערוץ.
זה הקסם שאיש לא יכול לו, ששום אליפות ספורט - כדורסל או כדורגל - לא מצליחה להשתוות אליו. זה לא עוד סל, עוד שער, עוד פנדל - זה השיר שתכף יעלה וייצג את צרפת, את שבדיה, או קרואטיה, שאיש לא מכיר, לא יודע איך ייראה ואיך יישמע, ובעיקר, איך השיר שלנו, כלומר אנחנו, כל אחד מאיתנו - ייראה או יישמע מולו.
שפה אחת
וזו גם, כך נראה, התשובה היחידה האפשרית: מוודסטוק ועד ניצנים – זו המוזיקה שמחברת ומאחדת בין עמים ועולמות, בין אמונות ותרבויות, בין לשונות וסגנונות. שפה עולמית אחת, שכולם דוברים אותה, שנוגעת בכולם, שיכולה ברגע אחד להמציא מכנה משותף אחד ברור לכמה וכמה מיליארדים.
וזה מוכח: כשרוצים לדבר אל מקסימום קהל בכל העולם כדי לקדם רעיון פוליטי או חברתי, מזמינים לאירוע את השורה הראשונה של אמני הפופ והרוק, ומייד מקבלים משדר בין-יבשתי בו צופים מיליארדים. הפופ והרוק, כך אמר לי פעם אהוד מנור המנוח, הם המוזיקה הקלאסית של המאה העשרים.
מתח וסיכון
וישנו גם אלמנט של סיכון והפתעה: כשאירוע כזה מבוסס על תחרות, לוקחים לא פעם אמנים מוכרים מאוד בארצם סיכון עצום - שיפסידו ויתרסקו בהתמודדות מול אלמונים ממדינה שולית ובלתי נחשבת, כפי שכבר קרה לא אחת גם בפסטיבלים, בקדמים ובאירוויזיונים.
האלמנט הזה מוסיף, בדרך כלל, לעניין הציבורי, גם אם אפשר לומר ביושר שרוב המשתתפים אינם באמת אמנים מהשורה הראשונה, ודאי שלא מחוץ למדינתם.
ופוליטיקה, כן פוליטיקה
הפוליטיקה היא חלק מהקסם, ונראה שיש קשר: אם אתה אוהב אירוויזיון, אתה ודאי אוהב גם פוליטיקה והיסטוריה, ואולי גם ההיפך. מי יודע, אולי כשתגדל תגיש את החדשות בטלוויזיה, ובהמשך גם את האירוויזיון עצמו.
וכך הם קשורים יחד – המוזיקה והפוליטיקה. חשיבותו של האירוע המוזיקלי הזה, שמצליח לשרוד בהצלחה כבר 50 שנה, כה גדולה למדינות החברות באיגוד השידור האירופי - שהנה צמחה ממנו כבר תחרות נוספת, שלב חצי הגמר, ובשיא הגמר עולה נשיא המדינה המארחת (יושצ'נקו, השנה בקייב) בכבודו ובעצמו להעניק את הפרס לזוכים.
"הכל פוליטיקה", האמירה שכל כך מאפיינת את היחס של הישראלים כלפי האירוויזיון ותחרויות עולמיות נוספות, נכונה במידה לא קטנה. אחד הסיפורים המרגשים שבו אנו עוסקים במשדר המיוחד "יובל לאירוויזיון" קשור לביטוי הפוליטי הבוטה ביותר בכל שנות התחרות: העוינות רבת השנים בין יוון לטורקיה.
במשך שנים התעלמו שתי השכנות זו מזו בשלב הניקוד, ולפעמים גם פרשה האחת במחאה מן התחרות כשנודע לה ששכנתה משתתפת. מלחמת האזרחים בקפריסין ב-1974 לא הוסיפה לאווירה הידידותית בין השתיים גם מעל במת האירוויזיון.
עד שלפני שנתיים נפל דבר: טורקיה ניצחה בהפרש של 6 נקודות. זה קרה אחרי שזכתה לקבל מצוות השיפוט היווני 7 נקודות, שבלעדיהן לא היתה מנצחת. לא חלף זמן רב והדינמיקה הפוליטית החדשה באה שוב לידי ביטוי, והפעם התחלפו היוצרות: יוון ניצחה בעזרת ההצבעה של טורקיה. בזכות האירוע הזה זוכות שתי המדינות ב"נובל האירוויזיון לשלום" ומעפילות לגמר של כל האירוויזיונים שיתקיים במוצ"ש בקופנהגן. גם אם לא יודו בכך בפה מלא שירה - זו האמת.
השינויים המדיניים הגדולים באירופה של העשור האחרון כבר לא משאירים מקום לעוינות של פעם. היטיב לבטא זאת פרנק נף, שאמר על ההצבעה השבטית של מדינות יוגוסלביה לשעבר "רק אתמול הם עוד הרגו אחד את השני, אז עדיף שישירו זה לזה".
ומוזיקה מזרחית מצד שני
בכל זאת, יש יוצאת מהכלל אחת - ארצנו הקטנטונת, שעצם השתתפותה מהווה בעיה לשכנותיה. גם מדינות ערב שייכות ברובן ל"איזור השידור האירופי", אבל מסרבות להשתתף בתחרות פופ מול ישראל. באולימפיאדות ובתחרויות ספורטיביות – ניחא, מסתדרים איכשהו (אלא אם כן מדובר בהתמודדות בין אריק זאבי לבין ג'ודוקא מאיראן) אבל כאן, על במה אחת? זה לא.
הוותיקים בינינו עדיין זוכרים איך פעם נהג הערוץ הירדני הממלכתי לקטוע את שידור האירוויזיון מייד לפני השמעת השיר הישראלי, ואיך מרוקו השתתפה בתחרות רק פעם אחת - בשנת 1980, כשמועד התחרות נקבע ליום הזיכרון לחללי צה"ל, וישראל נמנעה מלהשתתף בה. אבל למה ללכת רחוק? רק לפני חצי שנה היתה שירי מימון הסדין האדום של רשות השידור הלבנונית, שהתפתלה והתלבטה אם להשתתף בתחרות בקייב, ובסופו של דבר ויתרה.
אבל יש גם הפתעות לטובה - הישראלים אולי לא מתים על צרפת, והצרפתים אולי לא דלוקים על ישראלים, אבל תופתעו לשמוע: השירים הישראלים זכו מאז ומתמיד מחבר השופטים הצרפתי ליותר נקודות מכל מדינה אחרת. שאפו.
ומוזיקה אחרת
הפוליטיקה והדמוגרפיה, ביחד עם ההצלחה הגדולה ואחוזי הרייטינג, עודדו את ההתפתחות של תחרויות המשנה ברוח התחרות האירופית - האירוויזיון של העולם הערבי (יש דבר כזה), האירוויזיון של המדינות הלטיניות, והמקסים מכולן – ה"ג'וניור", אירוויזיון לקטנטנים, שבו ילדים מכל המדינות החברות באיגוד השידור האירופי שרים, מנקדים וזוכים בדיוק כמו הגדולים.
דוז פואה לכו-לם. ה"יובל לאירוויזיון", הספיישל שאגיש ביום ו' עם הגברת הראשונה לשעבר של MTV, עדן הראל, הוא בשבילי סגירת מעגל של 30 ומשהו שנות שירים, השמעות שלהם כשדר ברדיו ובטלוויזיה, הופעה אחת מול כל אירופה על הבמה בירושלים, שכולם-כולם התחילו בתקליט הוויניל ההוא, שהביא לי אבא צבי.
כבר 50 שנה
מומלצים
