החיים הם סרט
לא רק הנובלה "נעורים ללא נעורים", שראתה לאחרונה אור בתרגום לעברית, שווה סרט של קופולה. גם החיים של המחבר, הסופר הרומני מירצ'ה אליאדה, יכולים להיראות טוב על המסך
האיש מתעורר בבית החולים והוא אחר. הוא מנסה להסביר לעצמו מה קרה לו. מה השתנה בו, מה השתבש בו. הזיכרון שלו נפגע: חלקים נמחקו, חלקים אחרים, זיכרונות שכבר חשב שאיבד, חזרו אליו, בהירים וצלולים. והגוף שלו גם הוא אחר: חזק יותר, גמיש יותר, צעיר יותר. האיש הזקן מתעורר. כולו: היישות, השכל, החושים, היכולות. הוא הולך ומצעיר. הסביבה מזהה בו גבר בשנות השלושים לחייו.
זאת נקודת הפתיחה של דומיניק מתי, גיבור הנובלה היפה והאחרת כל-כך, "נעורים ללא נעורים". שם הנובלה ושם הסופר שכתב אותה, מירצ'ה אליאדה, עלו באחרונה לתודעה הציבורית בעקבות הכרזתו של פרנסיס פורד קופולה שהוא מפיק ומביים סרט המבוסס על הנובלה. בטיימינג מסחרר שלא מאפשר אלא לחשוד שהוא מקרי לחלוטין, ובאופן משמח ביותר, הספר "נעורים ללא נעורים" ובו הנובלה שהעניקה לו את השם וגם סיפור קצר בשם "נעורים ללא זקנה וחיים ללא מוות" הופיעו כעת בעברית בהוצאת נמרוד בתרגומו של יותם ראובני.
מעבר לכל דמיון
סיפור החיים של מירצ'ה אליאדה (1907-1986) שווה גם הוא סרט של קופולה. הוא נולד ברומניה ונפטר בפריז, ובין לבין עשה לעצמו שם עולמי של חוקר דתות ופילוסוף וכותב. הוא השאיר אחריו למעלה מ-1,300 יצירות – מחקר ופרוזה – שנכתבו במהלך 60 שנות עבודה. במחקריו ניסה להתחקות אחר המשותף לכל הדתות, אחרי המיתוסים המכוננים של הדת ונקודות הדמיון ביניהן.
הוא בדק מיתוסים עממיים מיסטיים כמו הערפדים או אנשי זאב והתחקה אחר מוצאם. הוא חקר דתות שעברו מהעולם. הוא למד הינדואיזם ופילוסופיה הודית ויוגה. הוא התחקה אחר תורות מיסטיות שונות. בין לבין, פרסם פרוזה עשירה וענפה שנעה בין פנטזיה ומדע בדיוני לכתיבה אוטוביוגרפית.
עד כמה הוא מגוון ככותב חוויתי בעצמי כאשר שמעתי עליו בפעם הראשונה מספרן הודי קשיש בספרייה של אשראם בדרום הודו. "קחי, קחי", אמר לי אחרי שזיהה עלי את עומק המשבר מקריאת ספרות רוחנית בלבד. "אינטלקטואלים אוהבים אותו", הוסיף. הספר היה: "יוגה – חירות ואלמוות", המבוסס על עבודת הדוקטורט שכתב אליאדה.
אליאדה גדל בבית נוצרי דתי, בן של איש צבא. את השם אליאדה בחר לעצמו בגלל הערצתו לסופר הרומני אליאדה ראדולצק (Eliade-Radulescu). הוא למד פילוסופיה באוניברסיטה של בוקרשט. במהלך לימודיו התוודע לפילוסופיה ההודית ואחרי שסיים את התואר נסע להודו, שם התמחה בפילוסופיה הודית. תקופה מה שהה באשראם של סאוומי שיבננדה ותרגל יוגה ומדיטציה.
אחרי שחזר לבוקרשט (1932) התגייס לצבא והשלים את לימודיו. את הדוקטורט בפילוסופיה קיבל על עבודת מחקר על יוגה. העבודה פורסמה בספר (Yoga, Immortality and Freedom) והייתה לספר יסוד למתעניינים בתחום. הוא התחתן בשנת 1934, נישואים שנמשכו 10 שנים עד מותה של אשתו מסרטן.
במלחמת העולם השנייה שירת בצבא הרומני באנגליה ופורטוגל. אחרי המלחמה לא יכול היה לחזור לרומניה הקומוניסטית בגלל קשריו (או החשדות על קשריו) עם הימין הקיצוני. אליאדה עבר לפריז, שם השיג עבודה חלקית בסורבון. מאותה תקופה הוא עבר לכתוב אך ורק בצרפתית. בשנת 1956, בעקבות הזמנה שקיבל, הצטרף לאוניברסיטת שיקגו ועמד בראש המכון לחקר הדתות, תפקיד שמילא עד מותו.
השמועות והאשמות על קשריו עם הימין הקיצוני רדפו אותו כל חייו. המקור לשמועות היה בחברות הקרובה שלו עם אז'ן יונסקו (המחזאי, אבי תיאטרון האבסורד) ואמיל סיוראן (פילוסוף וסופר צרפתי ממוצא רומני). השלושה הכירו באוניברסיטת בוקרשט והפכו חברי נפש. באותה תקופה היו קרובים (לא רשמית, לא במסגרת תפקיד כלשהו) אל התנועה הידועה בשם "משמרות הברזל".
"משמרות הברזל" היו מזוהים עם רעיונות לאומניים, אנטישמיים, ופאשיסטיים ועם הימין הקיצוני. אחרי מלחמת העולם השנייה סיוראן חזר בו בפומבי מתמיכה בתנועה. זה לא עזר לו. שלושת החברים לא חזרו מעולם לרומניה. במקום זה הם מצאו לעצמם מקום ובית בצרפת, ולשון בשפה הצרפתית.
אל עצמי
מתוך מכלול הכתבים המפואר של אליאדה עד כה הופיעו בעברית "תולדות האמונות והרעיונות הדתיים, 3 כרכים", "תבניות בדת השוואתית" בהוצאת נמרוד, וכן "המיתוס של השיבה הנצחית" ו"מילון הדתות" בהוצאת כרמל. מהפרוזה שלו, חוץ מהספר הנוכחי, לא מצאתי תרגומים נוספים.
חלק מהחומרים המרכיבים את חייו ותחומי המחקר של אליאדה מצאו דרכם אל "נעורים ללא נעורים". הספר הוא
במהותו פילוסופי, חמקני, עמום. אין עלילה ישירה ופשוטה, יש רעיונות שונים שנבדקים אל מול סיטואציה חדשה ומסעירה: אדם שבמקום לסיים את חייו מוצא את עצמו בגוף שהוא שוב צעיר. הסיטואציה הבסיסית הזאת כל כך מרתקת ובלתי נתפסת, שהיא מהווה פתח לעולם גדול של אפשרויות. זה מה שעושה את הקריאה בספר לחוויה משונה ומסעירה כאחד, וזה גם מה שהופך את הסרט העתידי למסקרן כל-כך.
מכת הברק שפוגעת בזקן היא רגע של הארה. רגע מכונן המשנה את האופן בו האדם חווה את העולם. מאותו הרגע מנסים דומיניק מתי והסביבה הקרובה אליו, בעיקר רופאים, להציע הסברים לתופעה הבלתי מתקבלת על הדעת הזאת.
במסע המרתק אל עצמו, אל המשמעות של מה שקרה לו, נודד דומיניק בין תחנות אידיאיות אפשריות, ארצות שונות ותקופות שונות. מרומניה לשוויץ ולהודו, מגלגול נשמות לתיאוריות על האדם הפוסט מודרני, מהתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ועד שנות השישים, וכל הדרך בחזרה. בכל מקום נדמה שיש התחלה של תשובה, של הסבר, אבל הוא נשמט, לא מחזיק מעמד.
אליאדה מחפש הגיון בשיגעון. הוא תר אחר הסבר שהוא לא רק מניח את הדעת אלא גם אופטימי, הסבר שטומן בחובו אפשרויות גדילה וצמיחה אישית לאנושות המבולבלת. לנובלה אין סוף סגור. אין הכרעה ברורה בין האפשרויות השונות. ומצד שני יש סוף סגור הרמטית. סופו של דומיניק מתי. כי הזמן לא עומד מלכת, בשביל אף אחד, וגם דומיניק מתי, האיש ששב להיות צעיר, מגיע בסוף לאותו המקום כמו כולנו: איש זקן שחייו הסתיימו.
