אדיוס ברצלונה

ראשי מדינות האיחוד האירופי ואגן הים התיכון - בכלל זה ישראל - מציינים עשור לקיומו של "תהליך ברצלונה". לקראת המסיבה הגדולה טרח מלך ספרד והזמין אישית את ראש הממשלה, אך לאור ההתפתחויות הפוליטיות, שרון ויתר. סילבן שלום מצידו עסוק בפריימריז בליכוד. ורק השר אולמרט התפנה מעיסוקיו וקפץ לברצלונה. אלא שנראה כי הסירוב הישראלי עמוק יותר מסוגייה פנימית כזו או אחרת.

"תהליך ברצלונה", הידוע גם בשמו "השותפות האירופית-ים תיכונית", הוא אותה מדיניות אזורית של היבשת כלפי עשר מדינות אגן הים התיכון - מרוקו, אלג'יריה, טוניסיה, מצרים, לבנון, סוריה, ירדן, טורקיה, הרשות הפלסטינית וכמובן ישראל - להידוק יחסיה הפוליטיים, ביטחוניים, כלכליים ותרבותיים עם המרחב הים תיכוני כולו. נכון שלתהליך פוטנציאל אזורי: קידום השלום והיציבות, שגשוג כלכלי, כינון אזור סחר חופשי ופיתוח חברה אזרחית חופשית ומשגשגת באזור בעל חשיבות אסטרטגית חיונית לאירופה. בנוסף, מהווה תהליך ברצלונה פורום בינלאומי למפגשים ישראליים-ערביים. אלא שמזה עשור מדשדש ה"תהליך" במימי הים התיכון, עם הצלחות מועטות לצד כישלונות רבים. בכל הקשור בישראל, הרי שעד לשנת 2003 הוא כפה עליה בידוד אזורי, ורק האט את קידום מערכת היחסים בינה לבין אירופה. 

מאז הקמת הקהילה הכלכלית האירופית בשנת 1957, מערכת היחסים הישראלית-אירופית סובלת מפיצול אישיות. לצד הערצה ישראלית ל"אירופה הקלאסית" בתחומי התרבות, הגסטרונומיה, הספורט, הכלכלה והתיירות, בהיבט הפוליטי מפגינה ישראל יחס צונן, לעתים מיליטנטי ואגרסיבי כלפי היבשת. מנגד, אירופה הנוצרית סוגדת לארץ הקודש ומעריצה את תעשיות המדע, הביטחון והיי-טק של ישראל, אך 59 אחוזים מתושבי היבשת רואים בישראל את האיום מספר אחת על שלום העולם ושלומם שלהם. ייתכן והמפתח להבנת מערכת יחסים מורכבת זו טמון בעובדה שדם יהודי זורם בנימיה של אירופה, והיא, "היבשת האנטישמית העוינת", זורמת בנימינו אנו.

ישראל, הנושאת עיניה אל אמריקה הרחוקה והשומרת על ריחוק פוליטי מאירופה הקרובה, מתנהגת כמו אי באוקיינוס האטלנטי, ולא כמדינה באגן הים התיכון. זאת על אף מעמדה הייחודי באיחוד האירופי, המקנה לה זכויות נרחבות בתחומים כגון מחקר, פיתוח, כלכלה ועוד. די אם נזכיר שהיקף הסחר הישראלי עם אירופה גדול בהרבה מזה של ישראל עם "בעלת בריתנו הגדולה".

תהליך ברצלונה נכשל, גם האיחוד האירופי מבין זאת. לכן, עוד לפני הרחבתו האחרונה החל ליישם מדיניות חדשה כלפי מדינות אגן הים התיכון: "מדיניות השכנות האירופית". מדובר במודל יחסים חדש, אשר במסגרתו מוצע למדינות הידידותיות השוכנות עם האיחוד - מאוקראינה ועד מרוקו - ליטול חלק בפרויקט האירופי. בין היתר, מציעה היבשת לשכנותיה, ובהן ישראל, להשתתף בשוק הפנימי האירופי, ובעתיד גם ליהנות מתנועה חופשית של סחורות, שירותים והון (תיירים ואנשי עסקים בשלב מאוחר יותר, אם בכלל). כל זה מותנה בהתקדמות המדינה השכנה ועמידתה בתנאים שונים - הכל בהתאם ליכולותיה ורצונה.

ברור שהיוזמה האירופית מערבת שאלות מורכבות ורגישות - החל בזהותה היהודית של ישראל, עבור לסוגיית החלשת

הריבונות ואימוץ חקיקה חיצונית ועקרונות משפטיים זרים (דוגמת עליונות משפט הקהילה האירופית) וכלה במערך קשרי החוץ, בדגש על היחסים המיוחדים עם ארצות-הברית. אך מאחר שלא מדובר עוד במסגרת אזורית כ"תהליך ברצלונה", אלא בתכנית דיפרנציאלית התפורה למידותיה של כל מדינה שכנה, הרי שישראל יכולה לברור את המרכיבים בפרויקט האירופי המתיישבים עם האינטרסים שלה. לישראל ניתנת האפשרות לשדרג את מערכת יחסי הסחר שלה עם האיחוד ולפעול לשיתוף פעולה בתחומי השיטור, המשפט ואיכות הסביבה, תוך ביטול אותם מרכיבים העלולים לערער את יציבותה וביטחונה - כמו התנועה החופשית של סחורות ואנשים במרחב האירופי המורחב.

הגיעה העת לומר במלוא הכנות שלצד יתרונותיו המצומצמים, הרי ש"תהליך ברצלונה" כשל. בהקשר הישראלי, הוא אף כפה עלינו "מיטת סדום ים תיכונית", אשר במשך שנים פגעה בקשרים עם אירופה. במובן זה, מדיניות השכנות האירופית היא יורשת ראויה.

ד"ר שרון פרדו, מנהל המרכז לחקר חברה ופוליטיקה אירופית באוניברסיטת בן-גוריון ועמית במכון לתכנון מדיניות העם היהודי