בזכות האקטיביזם

רות גביזון היא משפטנית בחסד, פרופסור לפילוסופיה של המשפט ובעלת הכרה בינלאומית, מומחית למשפט חוקתי ומרצה בעלת השפעה רבה בתחומה. בטוחני שאילו תמכה במדיניות של התערבות בתי-המשפט בכל תחומי החיים, הייתה מינוי מעולה ונכון לעליון. כל סטודנט למשפטים התוודע להשקפתה הנחרצת בכל הקשור למידת האקטיביזם השיפוטי שבית-המשפט צריך להנהיג. גביזון מתנגדת לגישת בית-המשפט אשר "ידו בכל", והכל "שפיט ובגיץ".

למרבה הצער, שימוש במשורה במושגים "סבירות", "מידתיות" ו"הגינות שלטונית" בבית-המשפט העליון - עת הוא נדרש לבחינת החלטות של הרשויות בסוגיות בטחוניות, סמי-פוליטיות ודומותיהן -  עלול להיות הרה אסון בישראל של סוף 2005. אילו התמנתה גביזון כשופטת, סביר להניח שהייתה מחדירה לעליון גישה של התערבות מינימלית בהחלטות של הרשויות המינהליות. גישה כזו לטעמי אין לה מקום במציאות הפוליטית והשלטונית המושחתת של ימינו.

מינויים פוליטיים של מלחכי פינכה ברשויות מקומיות ובמוסדות ציבוריים וממשלתיים; החלטות בלתי סבירות של עיריות,

משרדי ממשלה, רשויות הביטחון וכיוצא בזאת - על כל אלה חייבת הרשות השופטת לומר את דברה, להתערב, לפסול ולאסור כשצריך. מערכת המשפט נותרה אולי האחרונה שיכולה לבקר ולרפא ולו במעט את הנגעים הרבים שפשו בחברה הישראלית בעקבות שיטה פוליטית לקויה, שמנציחה מציאות של "שמור לי ואשמור לך" ומקבעת נורמות שחיתות מקובלות; נורמות שהפכו את ישראל למדינה בה "איש הישר בעיניו יעשה", לגן-עדן עבור פורעי חוק בחליפות יקרות.

בתי-המשפט חייבים להמשיך ולשמש כמעוזם האחרון של האזרחים הקטנים, הנזקקים במקרים רבים לסעד מול גופים דורסניים וגדולים; הם "האח הגדול", וכל עוד איננו חיים במדינה שהיא באמת מערבית ומתוקנת - אל לנו לקצץ באופן מלאכותי בסמכויותיהם. אם נרפה את ידי השופטים בטענות של "אקטיביזם" מוגזם, של התערבות בחיי היום-יום, תמשיך ישראל להידרדר במדרון החלקלק אל תהום מסוכן. כבר היום איננו רחוקים מכך. ביקורת על בתי-המשפט היא לגיטימית, אך לא במחיר פגיעה במעמדה של מערכת המשפט. לעיתים, הרצון לגמד את כוחם החשוב של שופטי ישראל גובר על ההכרה בצורך הקיומי בביקורת קפדנית, מרחיבה ונשכנית מצד בתי-המשפט בכל תחומי החיים. אל לנו לתת לכך יד.

עו"ד שלומי וינברג, עוסק במשפט מינהלי ובדיני צבא