בדיקות שכרות - פרשנות משפטית

החל מהיום חייב כל נהג שנדרש על-ידי שוטר לעבור בדיקת שכרות, לשתף פעולה. נהג שיסרב, ייחשב כאילו נהג תחת השפעת אלכוהול ויענש בהתאם. זו לשון החוק החדש שנכנס לתוקפו. האם מדובר בחוק חיובי, או שמא יש בו משום פגיעה חמורה בזכות הפרט? ד"ר גיא רוטקופף, מומחה למשפט פלילי, מנסה להסביר.

נהיגה בשכרות מהווה גורם משמעותי בתאונות דרכים, בעיקר בשנים האחרונות בהן נרשמה עליה ניכרת בתאונות בהן מעורבים נהגים תחת השפעת אלכוהול וסמים. אלא שלרשויות החוק לא היו כלים מתאימים כדי להתמודד עם התופעה. עד כדי כך, שבחודש יולי 2004 ביטל בית המשפט העליון תקנות תעבורה שהסמיכו את המשטרה לערוך בדיקות שכרות, מכיוון שאלה עמדו בסתירה להוראות חוק סדר הדין הפלילי. בתגובה לכך הוגשו מספר הצעות חוק שביקשו לצייד את רשויות אכיפת החוק בכלים יעילים יותר. ולבסוף זה הצליח.

בימים אלו נכנס לתוקפו תיקון לפקודת תעבורה (מס' 72), המשנה את המצב המשפטי בתחום האכיפה לבלי הכר. החוק מגדיר למשל מחדש את המונח "שיכור". מעתה יוגדר כך מי שמצוי בגופו או נתון תחת השפעת סם או משקה משכר, וכן מי ששותה משקה משכר בעת נהיגה או בעת שהוא ממונה על הרכב (מורה לנהיגה ומלווה לנהג חדש), אף אם הריכוז בגופו אינו עולה על הקבוע בתקנות.

בנוסף, החוק מבחין מעתה בין שלושה סוגים של דגימות: נשיפה, שתן ודם. באשר לדגימת הנשיפה, החוק מסמיך כל שוטר "לדרוש מנוהג ברכב או ממונה על הרכב לתת לו דגימה של אוויר, הנשוף מפיו, לשם בדיקה אם מצוי בגופו אלכוהול ובאיזה ריכוז" סמכות זו, שימו לב, אינה דורשת כי יהיה אפילו חשד שהנהג שיכור. כעיקרון רשאי כל שוטר לערוך מב"ר (מחסום ביקורת רכב) ולדרוש מכל אדם לתת בדיקת נשיפה.

המלחמה בנהגים שתויים מחריפה (צילום אילוסטרציה: רויטרס)

התנאי לקבלת בדיקות אחרות הוא חשד כי מדובר בנהג שיכור. לחילופין, מעורבותו של נהג בתאונת דרכים גם אם אין חשד כי הוא שיכור. דגימת דם תילקח על-ידי "בעל מקצוע רפואי". החוק קובע כעת כי סירוב לתת דגימה יהווה עבירה של נהיגה בשכרות. העונש בגין נהיגה בשכרות וסירוב להיבדק זהה - עד שנתיים מאסר.

מבחינה משפטית טהורה, נראה שהחוק לא פוגע בעיקרון המגן מהפללה עצמית. עוד ב-1981 אימץ בית המשפט העליון בישראל את ההלכה האמריקנית, הקובעת כי נטילת דגימות מגופם של חשודים אינה פוגעת בעיקרון המגן מהפללה עצמית. הטעם העיקרי לכך הוא כי בניגוד להודאה מילולית, דגימות מגופם של חשודים הן ראיות אובייקטיביות.

כך שנותרה רק שאלת חוקתיות החוק. האם יעמוד במבחן ביקורת שיפוטית והאם תתקבל טענה כי החוק הוא בלתי חוקתי ועל-כן דינו בטלות. נראה, כי המשוכה המרכזית שתקשה על החוק לעבור את מבחן בית המשפט העליון, היא שאלת ה"מידתיות". האם הסמכות לבקש מכל אדם לעבור בדיקה, גם אם אין כל חשד כנגדו שעבר עבירה, אינה מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכותו של אדם לפרטיות או בחירותו האישית של האדם?

בעולם מוכרים שני מודלים עיקריים לאכיפת משפט פלילי: מודל ה"מלחמה בפשיעה" ומודל ה"הליך הראוי". הראשון גורס שיש לפעול בכל דרך אפשרית כדי להילחם בפשיעה, גם על חשבון פגיעה בזכויות חשודים. השני גורס כי ראשית יש לבחון מהו הליך ראוי לאכיפת משפט, תוך הגנה על זכויותיהם של חשודים. כל שיטה משפטית בוחרת לעצמה את המיקום על ה"סקאלה" בין שתי שיטות מנוגדות אלו.

במקרה שלנו נראה כי החוק קרוב יותר למודל ה"מלחמה בפשיעה". ניתן לדמות מצב בו נתיר לשוטרים - המתמודדים בנגע הסמים - ליטול מכל אדם דגימת דם

כדי לוודא אם צרך סמים או לא. אין כל ספק כי כך ניתן יהיה להקטין את תופעת הסמים בישראל. אלא שהחוק אינו מתיר לעשות כך מכיוון שאנו מדינה דמוקרטית-ליברלית, המגנה על זכות האדם לרבות זכויות חשודים. גם חוק חיפושים בגוף חשוד דורש כתנאי מוקדם שיתקיים חשד סביר שנעברה עבירה.

למעשה, נראה כי החוק החדש מהווה פגיעה שאינה מידתית בזכות לפרטיות ולחירות. אמנם, בהצעת החוק נאמר שבדיקת נשיפה היא בדיקה "שמידת הפגיעה באדם והטרחתו הינה מזערית". אלא שעל כבישי ישראל נוהגים מיליוני אנשים שומרי חוק, ולמרות זאת נראה כי לא ירחק יום וכל מפגש עם שוטר תנועה ילווה - כחלק מתהליך בדיקת רישיונות - גם בבדיקת נשיפה. כך יכול העניין לצאת מכדי שליטה והסיכון להטרדות שווא ולפגיעה בציבור שומרי החוק יכול להיות קשה.

בנוסף, נראה שהרף החוקתי הראוי לצורך קבלת דגימות מגופם של חשודים מבוטא היטב בחוק "חיפושים בגוף חשוד", אשר דורש "חשד סביר" שבוצעה עבירה, ומתווה את הדרך הראויה לקבלת דגימות אלו. העובדה שהחוק החדש הוציא עצמו מתחולת חוק החיפושים בגוף החשוד, אינה מלמדת כי אכן הדבר יעמוד בביקורת השיפוטית.

מבחינה אישית ללא קשר להליך תקין או לא, אני בהחלט מוכן להקריב מעט מחירותי לצורך המלחמה בתאונות דרכים. השאלה היא אם גם אתם מוכנים לכך.

ד"ר גיא רוטקופף הוא מומחה למשפט פלילי ומרצה בבית הספר למשפטים, המסלול האקדמי, המכללה למינהל