עדיף בעלות צולבת. עובדה

זוכרים את הימים הטובים ההם, כאשר לעיתונים הייתה בעלות חלקית בחברות הטלוויזיה המסחרית, זכייניות הערוץ השני? היו אלה, בלא הפרזה, ימי הזוהר של הטלוויזיה הפרטית בישראל. לוח השידורים היה מלא וגדוש בתוכניות איכות. מדי יום עלו לשידור סדרות מקוריות שנגעו למצוקות חיינו, והמדינה רותקה למסך כדי לצפות בתחקירים, חשיפות ודיונים פוליטיים סוערים. בשנים ההן נחשב הערוץ השני הישראלי לאחד המובילים בעולם. אבל קומץ של דוקטורים ופרופסורים לתקשורת, בליווי כמה פקידי רגולציה כוחניים, ניהלו דווקא אז מסע מטורף נגד מה שכונה "בעלות צולבת", כלומר: נגד החוק שהתיר למו"לים של העיתונים להחזיק בנתחי בעלות על חברות הטלוויזיה. מאמרים חוצבי להבות נכתבו אז על הסכנות האורבות לחופש העיתונות כתוצאה מאותה "בעלות צולבת". בסופו של דבר שוכנעו רוב חברי הכנסת, שאצלם הפופוליזם תמיד גובר על הרציונליזם, לשנות את החוק ולכפות על העיתונים למכור את כל אחזקותיהם בטלוויזיה המסחרית.

הייתה זו טעות ציבורית קשה. מן הרגע שבעלי העיתונים נכנסו למו"מ על מכירה כפויה של מניותיהם בערוץ 2, החלה הידרדרותו והוא הפך מטלוויזיה למבוגרים לטלוויזיה לילדים ("ערוץ בידור", כפי שהגדירו אחד מבעליו החדשים). זו לא הפתעה. מן הניסיון שהצטבר במערב בשנים האחרונות עולה בבירור שרצוי וכדאי שהעיתונים - ולא תאגידי הנפט, יצרניות המזון, חברות הבטוח ומשקיעי הנדל"ן - יהיו הבעלים העיקריים של טלוויזיה מסחרית. ומדוע? משום שמוציאים לאור של העיתונים מביאים לטלוויזיה המסחרית את הסטנדרטים של התקשורת הכתובה והבלתי תלויה, שכה הצליחה בכל העולם, כולל חשיבה מקצועית, הקפדה על חופש הביטוי ועמידה מול לחצים. וכפי שהציבור לא יקנה עיתונים שהוא חושד שאינם חופשיים, כך גם לא יסתכל בטלוויזיה שהוא חושד בעצמאותה.

שנית, מי שנמצא ומתמצא ומרוויח מהתקשורת - יודע את כללי המשחק השוררים בה, לא רק מנקודת ראות של אתיקה אלא גם של עסקים טובים. לבעלי העיתונים יש אמנם אינטרס כלכלי, אבל זהו אינטרס של מי שמושקעים בענף התקשורת כולו ומודעים לשווי הכלכלי העצום של המוניטין התקשורתי ולפגיעותו. החברות המוציאות לאור עיתונים יודעות שחופש העיתונות - גם בטלוויזיה - טוב לעסקים. קונגלומרטים של טלפונים סלולאריים ותעופה לא יודעים את זה.

נזכרתי, כמובן, בימיה הטובים של הבעלות הצולבת לנוכח דחיית השידור של כתבת התחקיר על חברת התעופה "ישראייר" בתוכנית "עובדה" בערוץ 2. התחקיר לא שודר בלחץ הבעלים של "ישראייר", ביניהם איש העסקים נוחי דנקנר, אחד הקפיטליסטים החזקים ביותר במשק הישראלי. הביטול נומק בכך ששידור התחקיר עשוי להתפרש כ"מעורבותה כביכול של קשת (הזכיינית) בהחלטה על הפעלת קו סדיר לניו-יורק על-ידי ישראייר".

מה השטויות האלה?! העיתונות מדפיסה והטלוויזיה משדרת כל הזמן כתבות המתערבות בהחלטות פוליטיות, כלכליות, חברתיות, צבאיות, משטריות ואחרות. כתבות חושפניות, נשכניות ולוחמניות, שיעודן המוצהר להשפיע על מקבלי ההחלטות. הן מושכות קוראים וצופים, דווקא בשל היותן שנויות במחלוקת ו"מתערבות", ולכן הן גם מקור לא-אכזב לרווחים. הבעלים הפרטיים של אמצעי תקשורת יודעים זאת ומטפחים את היתרון התחרותי של העיתונות החופשית.

אילו הייתה כתבת התחקיר על "ישראייר" צריכה להיות משודרת בערוץ טלוויזיה מסחרי בבעלות של עיתון, היא הייתה

 משודרת במועדה. מו"ל של עיתון הרי מבין, או צריך להבין, עד כמה ביטול כזה פוגע באמינות של כל אמצעי התקשורת שבבעלותו. אבל לבעלים של חברת משקאות קלים, המושקעת גם בערוץ טלוויזיה, אין כל רתיעה מפני כניעה ללחצים כלכליים: האם מישהו יפסיק לשתות את משקאותיהם משום שביטלו שידור של תחקיר על תאגיד עסקי א'? או שידרו התנצלות כנועה לתאגיד עסקי ב'?

הסיכום מתבקש מעצמו: דווקא כשהבחירות בפתח, עיתונות תחקירנית לא יכולה להרשות לעצמה לצאת לפסק זמן.

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: ביבי והמשק, שרון והתיק הרפואי