שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אני לא גבר טיפוסי, כי אני לא בנאדם טיפוסי

    אלון פרידמן, המאמי התורן של הפריים טיים, רגיל לשחק דמויות של הומו (גם ב"אמא'לה"), אבל מתחיל לפחד מהטייפ-קאסט. אחרי קילומטראז' מכובד בתיאטרון ולפני שהוא ממשיך את הכיבוש עם הסרט "הבועה" של איתן פוקס, הוא מסרב בכל תוקף להתבגר ומתרפק על לוסיל בול. אז איך זה שכל הסימנים מראים שהוא בדרך להיות אליל מין?

    הניחו בצד לרגע את הספקולציות המתבקשות - הומו, סטרייט, דו מיני או חד תאי. עוד בטרם ייחשף אלון פרידמן להצעות מלאות יצרים מגברים ונשים גם יחד, הייתי שמחה להכניס לשם הצעה אחת תמימה יותר, מהסוג שאני נוטה להעניק לחתולים רטובים בחורף. את פרידמן יש, בראש ובראשונה, לאמץ. לכרבל. אולי אפילו לערסל. ארוחת צהריים איתו היא חוויה שמעוררת יותר מכל את יצר האימהות. הוא אוכל חביתה בידיים, תוקע גרעפסים קטנים, נושף לתוך הקשית, מצייץ קולות מצחיקים, ואף מודיע בטון מתפנק ומתרפק ש"לא טעים לי הסלט", מה שמוציא ממני מבלי משים, "אז אל תאכל, זה בסדר".

     

    אוי לי, אני נשמעת כמו אמא שלך.

     

    "כן, אמרו לי שאני מוציא את זה מאנשים".

     

    באמת? זו לא רק אני?

     

    "לא, בניסן נתיב תמיד אמרו לי שאני מעורר אצל הבנות אימהות וחרמנות".

     

    וואלה, לא ידעתי ששני אלה הולכים ביחד.

     

    "ככה זה היה בסטודיו, הכל הגיע בסופו של דבר למין. כל הזמן התחבקנו ונגענו, והייתי מרים בנות על הידיים, עד שאחרי שלוש שנים קיבלתי קילה מהסחיבות".

     

    נשאיר אם כן תחת ההגדרה "מצריך עיון" את השאלה איזה מגדר פרידמן מעדיף להניף, ונסתפק בשביעות רצון כללית על שהוא כבר כאן. עבורנו ב"פנאי פלוס", זו לא הפתעה. בפרויקט הביכורים שלנו (בחג השבועות, כלומר) הימרנו עליו כדבר החם הבא, וכעת, כשהוא על סף גניבת ההצגה בסדרה "אמא'לה", ועם תפקיד מרכזי בסרט הבא של איתן פוקס, נדמה כי ההבטחה עומדת להתממש. הישג לא רע, במיוחד בהתחשב בעובדה ששחקנים מהזן של פרידמן נוטים לנתח כל צעד מכל כיוון אפשרי. קבלו למשל, רק דגימה: "ראיתי בינתיים את שני הפרקים הראשונים בהקרנה, והיה לי קשה מאוד לראות את עצמי על המסך. אני מחכה לראות מה יהיה, ולא להתחיל לנתח מה הייתי צריך להגיד ואיך ולמה. הרי אי אפשר לצאת מזה. זו תכונה של שחקנים, חיטוט עצמי. כולנו כאלה, לא? טלוויזיה זה קשה, כי אתה גם לא מקבל תוצאה מיידית. אתה שואל את עצמך, 'בשביל מי אני עושה את זה? בשביל המצלמה? מי עומד שם מולי?'. זה מורכב, ואני לא רוצה להגיע למצב שזה ייצור אצלי סוג של אוטיזם. מצד שני, זה כיף לראות את עצמך בבית, בלי קהל, יש בזה משהו מאוד נעים ומוגן".

     

    מודע ככל שיהיה, נדמה כי פרידמן, 25, הוא הרבה פחות ציני ומרוחק מקובי, הארכיטקט בן ה-30 שמתמקם בחייה של אפי בכר (אורנה בנאי), על תקן המשענת ההומואית.

     

    הכימייה עם בנאי היתה לדבריו, מיידית ומשחררת. "באורנה יש משהו עדין ומתוחכם. היא מעניינת. ידעתי שהיא מצחיקה, וקצת הופתעתי לראות את הבן אדם הקטן והרגיש שבתוכה, אבל ככה זה עם שחקנים, יש בהם את המקום שמחפש עצב חשוף. דליה רביקוביץ' כתבה פעם שנוטים לומר על משוררים ושחקנים, או אמנים בכלל, שהם עוסקים בכאב. אבל זה הכל נובע מהרצון לגדול, ויש בזה גם המון שמחה ותשוקה".

     

    איזו אמא היא?

     

    "מדהימה. כמעט כל יום היא הביאה את הילד לסט, והיה ממש כיף לראות אותם ביחד. לגבי הדמות שלה אני לא בטוח. אפי בכר קצת משוגעת. אני לא יודע איזה ילד ייצא לה".

     

    מה אתה חושב על חד הוריות?

     

    "אני מכיר את הנושא של משפחות חד הוריות מקרוב, הוא קיים אצלי במשפחה. זה קשה, כי אתה צריך לספק יציבות לילד כשאתה זקוק ליציבות בעצמך. אבל זה לא בהכרח אגואיסטי. אני לא הייתי יכול לעשות את זה, אבל זה אחרת אצל נשים".

     

    מתחשק לך ילד?

     

    "כן, אבל אני עוד ילד בעצמי. כשהיה תינוק על הסט כולם אמרו לי שמתאים לי, אבל יש זמן. בכל מקרה, משבוע הצילומים בתל השומר, ואחרי כל הצרחות ששמענו מהחדרים הסמוכים, אני שמח שלידה זה משהו שאתן עוברות, ולא אנחנו".

     

    מכל הגברים שמסתובבים סביב דמותה של בנאי בסדרה נראה לי שאתה תהיה אי של שפיות.

     

    "כן. ביחסים של אפי וקובי יש משהו יציב יותר. זה הגבר הבטוח שאיתו לא יהיה רומן בשום מחיר. למרות ש...".

     

    מה?

     

    "נראה לי שאסור לי לספר. בואי רק נגיד שקובי הוא נורא שם וזמין ומתפתח בקטע חברי משהו יפה ועמוק, והפיתוי הוא גדול".

     

    יש בפרידמן משהו תמים וחולמני, מה שאפשר לזקוף, אם תרצו, לילדות צפונית בנהריה.

     

    איך זה לגדול בנהריה?

     

    "נחמד". (כאן למשל, הוא מעלה את קולו לסופרן לא צפוי).

     

    המצאת קולות כדי לשעשע את עצמך?

     

    "משהו כזה. לא עשיתי הרבה, לא הלכתי לצופים, כי בפעם היחידה שהגעתי היה סגור. הייתי יושב בבית וקורא ספרים במקום. נו, הבנת כבר, חנון מופנם כזה. אבא שלי רופא, אמי עובדת בתחום הרווחה, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה להיות שחקן".

     

    מה היה התפקיד הראשון שלך?

     

    "הייתי מים. באמת, בחוג דרמה בכיתה א' עשינו מחזה של חד גדיא, ואני הייתי המים ורקדתי, לבוש בשקית פלסטיק שאמא שלי הכינה. אני זוכר איך המורה אמרה לכל הילדים, 'תסכלו איזה יופי הוא זז', וכולם הסתכלו עליי, וזה מין רגע שהפוקוס עליך. רגע שאני לא שוכח. זו היתה העוצמה, הערכה על משהו שעשיתי. התחלתי להיות הילד שעושה הצגות בכיתה, וזה פשוט נדבק".

     

    כמו מי רצית להיות?

     

    "לא היו לי מודלים ספציפיים. אהבתי נורא את לוסיל בול מ'אני אוהב את לוסי'. הייתי רואה שידורים חוזרים שלה בכבלים, לומד את הפרצופים שלה, ותולה פוסטרים שלה בחדר. מעניין, עד היום כל החברות שלי היו ג'ינג'יות. וגם הערצתי את 'בוורלי הילס 90210'. רציתי קצת להיות דילן".

     

    למרות תחושתו כי מקומו הטבעי הוא תיאטרון צה"ל, פרידמן לא עבר את הבחינות, ואחרי משא ומתן לא מוצלח עם צבא ההגנה, ויתר על הגיוס ועבר ישר לדירתו הראשונה בתל אביב. "עשיתי שירות לאומי במשך שנה. אני מרגיש שתרמתי בדרכי למדינה, אבל אני לא רוצה להוריד בערך של אלה שמתגייסים. עבדתי כמדריך בבית הילד עם ילדים מבתים הרוסים או בלי בתים בכלל. היה לי נורא קשה".

     

    מה למדת על עצמך?

     

    "שאני נורא מתחבר לילדים, אבל שקשה לי לשים גבולות ולהיות סמכותי. ושאני עדיין נורא ילד בעצמי".

     

    בתום השנה התקבל פרידמן לסטודיו למשחק של ניסן נתיב, והחל את תהליך הלמידה. "אמרו לי שאני צעיר מדי בשביל הכיתה אבל התעקשתי. לניסן יש טיפוסים קבועים שהוא לוקח כל שנה: יש את הבחורה היפה, המצחיק, המתוקה, זאת שפחות יפה, הקשוח - והיה אותי, הילד".

     

    אהבת להיות הילד?

     

    "לא ממש. הרגשתי שאנשים סביבי יודעים יותר ממני, אבל זה הלך והשתנה עם הזמן. היינו כיתה מאוד מגובשת, כי אצל ניסן אין סטארים בסטודיו. את חלומות הכוכבות שמרנו לאחרי זה. אני זוכר איך דמיינתי את השם שלי על שלט גדול".

     

    איפה למשל?

     

    "בתיאטרון גשר".

     

    זו לא בדיוק סטאריות כמו של יהודה לוי.

     

    "לא, זה אחר. אולי היתה תקופה בגיל 16 שרציתי להיות מפורסם, אבל זה עבר לי נורא מהר. היום באמת יש תחושה שמשהו מתפספס. בדיוק ראיתי את הפרסומות לפסטיגל ואמרתי לעצמי: 'האנשים האלה נחשבים כוכבים, אבל אני לא שמעתי על רובם'. נדמה שכבר לא עושים את זה כמו פעם, שדברים היו לוקחים זמן. אני למשל מעריך שחקן כמו ליאור אשכנזי, שבנה את עצמו לאט לאט. אפילו הכתבה הזאת איתך מרגישה לי כמו משהו לא לגמרי אמיתי".

     

    למרות השגותיו על מטאוריות, אפשר להגדיר את פרידמן בעצמו כסוג של כוכב נולד, לפחות על במות התרבות הגבוהה. עם יציאתו מהסטודיו התקבל לתיאטרון גשר, ואחד מתפקידיו הראשונים היה תפקיד ראשי ומורכב בהצגה "שושה" של יצחק בשביס זינגר, לצד יבגניה דודינה, שיר גדני ואפרת בן צור.

     

    ראיתי אותך ב"שושה". תפקיד מאוד בוגר בשביל שחקן בן 22.

     

    "כן, זו היתה הזדמנות מדהימה, אפילו נסענו עם ההצגה לוורשה. זה סיפור חיים שלם, תפקיד שעורר אצלי המון דמיון ורגש ותשוקה. גילמתי גבר שלא מתיישב, שמסתובב בין הרבה נשים ודי הזדהיתי איתו בתקופה ההיא, כי גם עליי עברו דברים כאלה".

     

    יש סיכוי שתוותר אי פעם על תיאטרון?

     

    "לא, אני לא מאמין. להגיד שאתה בתיאטרון, ובמיוחד בתיאטרון גשר, זה נותן לך משהו. זה הופך אותך לקצת יותר".

     

    נשמע אליטיסטי משהו.

     

    "זה לא רק זה. תיאטרון זו עבודה קבועה, ולמרות שהפער בשכר לעומת טלוויזיה וקולנוע הוא מדהים, יש בזה יציבות. זה פחות ארעי וחולף".

     

    פרידמן התרגל למדיום הטלוויזיוני בשלל פרסומות ("עשיתי פרסומות לדגנים, לחברות ביטוח, לבירה ולמרק. אני לא זוכר איזה. נדמה לי מרק עוף), ובאודישנים, אותם נזהר לבחור בקפידה. "הציעו לי לעשות אודישנים לכמה טלנובלות, וסירבתי. זה לא נראה לי. לא רציתי להתחייב לשלושה חודשים של עבודה, ונראה לי שהייתי מתייבש. אבל הרבה עושים את זה והכל בסדר, אני איתם. היתה לי גם פריבילגיה של להיות צעיר. היום אני חושב קצת אחרת. אני יודע שאין ברירה וחייבים לעבוד".

     

    היה זה באחת ההצגות של "שאריות של אהבה", שבה מגלם פרידמן תפקיד של הומו, כשאחד הצופים, הבמאי איתן פוקס, זיהה בו את הצלע החסרה למשולש הרומנטי בסרטו הבא, "היום בו נגמרו לביבות הבטטה", או אם ההצעה שלי לשם חלופי לא תתקבל, "הבועה". באותה תקופה ממש התקבל פרידמן ל"אמא'לה", והחל להבין שמי שמגלם הומו בצורה משכנעת עלול לשלם את מחיר הטייפ-קאסט.

     

    אתה הומו?

     

    "למה זה חשוב?".

     

    נו באמת.

     

    "אני לא. בחיים אני שונה מהדמויות שאני עושה, ולפעמים קשה לי להתחבר אליהן. יש תחושה שדמות הניבה דמות, ויש בזה משהו מאיים ומפחיד. בדיוק לאחרונה לא התקבלתי לתפקיד של סטרייט, ושאלתי את עצמי - מה? זה כל מה שאני יודע לעשות? זה מה שאעשה עד סוף ימיי? לפחות ב'הבועה' כולם סביבי גילמו הומואים, אבל ב'אמא'לה' אני ההומו היחיד. קובי מאוד הומו. זה לא הומו נשי, אבל זה הדבר ראשון לגביו - הוא הומו".

     

    שמה זה אומר?

     

    "יש בהומואים איזו הסתכלות מהצד ומהחוצה, זה מישהו שהוא לא לגמרי מעורב רגשית, שהוא בגדר אנדרסטייטמנט. יש משהו קצת אלים אצל גברים, משהו של להיכנס ולקחת את מה שאתה רוצה. אבל ההומואים הם עדינים יותר. זה מעניין לשחק את זה, למצוא את האשה שבפנים".

     

    המממ. אתה לא עושה רושם של גבר סטרייט טיפוסי.

     

    "אני לא גבר טיפוסי כי אני לא בנאדם טיפוסי. אבל זה נחמד. להיות טיפוסי זה להיות משעמם. זה נכון שאני לא מאצ'ו, ואף פעם לא הסתדרתי עם מאצ'ואים. אני גם לא חושב שנשים באמת מחפשות את זה. אני חושב שהן רוצות חבר טוב שיצחיק ויעניין אותן. אם מחפשים מערכת יחסים ולא סטוץ, כלומר".

     

    איך היתה העבודה ב"הבועה"?

     

    "אני משחק שם את יהלי, מנהל משמרת נורא מדליק שיודע כל הזמן מה קורה. הייתי כל כך מגניב כמה חודשים, זה היה לי יותר מדי. בחיים האמיתיים אני ממש לא כזה, אבל כשאני מסתובב בשינקין אני רואה שזה קיים אצל המון אנשים. באמת חשוב להם איזו מסיבה יש היום ומה הם ילבשו, הם משחקים את המשחק והכל נורא דינמי, כי זו תל אביב".

     

    מה הדבר הכי מגניב בך?

     

    "הפלאפון שלי. יש בו מצלמה, וחברים שלי היו בשוק מזה כי זה מאוד לא אופייני לי. אבל זהו, חוץ מזה אני חנון. אני בקושי יוצא, ואם מישהו יתחיל לדבר איתי על איזו מסיבה במדבר או משהו, ישר יתחיל להיות לי קר".

     

    "הבועה" יצליח לדעתך?

     

    "כן, לדעתי בחו"ל מאוד יאהבו אותו. מאוד הלהיב את התקשורת הזרה לראות את הבועה שלנו בתל אביב, שיכולה להיות כל עיר מגניבה אחרת בעולם. אבל בסרט יש גם ביקורת על הניתוק כמובן".

     

    אתה מזדהה איתה?

     

    "לצערי גם לי נוח בבועה שלי, ואני לא עושה יותר מדי. אבל אי אפשר לשכוח שכמה קילומטרים מכאן יש משהו שנראה יותר כמו מלחמה, ואנחנו יושבים לנו כאן בנחת. מי שיש להם מודעות ורצון להיות עד כדי כך בעניינים, אז כל הכבוד להם. אני לא כל כך כזה. אני אפילו לא יודע מתי הבחירות".

     

    ומה הלאה?

     

    "את יודעת, הדברים הרגילים. אני רוצה להציל ילדים ברואנדה, יש לי כנס יתומים וייטנאמים בקרוב. סתם, אני לא יודע, אין תוכניות ספציפיות לעתיד הקרוב. אולי לנסוע לחו"ל, משהו שכמעט לא יצא לי לעשות. לבדוק את עצמי בסביבה זרה. וכמובן לנסות מגוון גדול יותר של תפקידים. הייתי רוצה למצוא בעצמי את הקשוח יותר, את הסגור יותר, את הפתוח יותר, את המופרע, את הליצן, את המשוגע".

     

    מה התפקידים הנחשקים?

     

    "אדגר מ'המלך ליר', או איזו דמות ממחזה של צ'כוב או של אלבר קאמי".

     

    בקיצור, קליל. ומה עם אהבה?

     

    "אני לבד כרגע, וחבל, כי אני מאוד אוהב מערכות יחסים. בדרך כלל מערכות היחסים שלי הן ארוכות. זה כיף ומוריד מהמעמסה של לחיות. חסרים לי חום, משענת ואת החוויה של לטפל באדם אחר. יא, אני מרגיש כמו בווידאו להיכרויות".

     

    מאמין באהבה מבט ראשון?

     

    "כן".

     

    קרה לך?

     

    "כן, ואמן שעוד יקרה".

     

    זו הדרך היחידה להתאהב?

     

    "לא, לא היחידה".

     

    נדמה לי שלא ממש בא לך לדבר על החיים האישיים שלך.

     

    "כן. את יודעת. יש דברים שאני מעדיף להשאיר ככה. שלי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אני שמח שלידה זה משהו שאתן עובורת, ולא אנחנו". אלון פרידמן
    צילום: אוהד רומנו
    לאתר ההטבות
    מומלצים