הקיבוץ מחכה להחייאה
המלצות ועדת בכר, למכור לקיבוצניקים את הקרקעות בשליש ערכן, הן תיקון חלקי של אפליה בת 20 שנה. דחייתן תחנוק כל תקווה לשגשוג הפריפריה ותכנס את הארץ בין גדרה לחדרה
כיום חברי קיבוצים ומושבים אינם הבעלים של קרקעותיהם, הם אינם יכולים למכור ולהוריש אותן. היום, קיבוצניקים שרוצים
לעזוב הופכים לחסרי רכוש, ואילו תושבים חדשים שרוצים לעבור לקיבוצים ומושבים אינם יכולים לרכוש שם בית משלהם. עד לפני 20 שנה היה המצב דומה גם בעיר. אבל אז התקבלה החלטה שהסדירה את מעמדן של מאות אלפי משפחות עירוניות. קרקעות המדינה, עליהן נבנו הדירות והבתים בתל-אביב, ראשון-לציון, חדרה או כל עיר אחרת בישראל, נמסרו לדיירים תמורת תשלום חד-פעמי של 3.75% מערכן. בהחלטה ההיא נשכחו יושבי המושבים והקיבוצים, וכעת ייעשה אולי תיקון חלקי של אפליה זו. מוטב מאוחר מלעולם לא.
מוטב מאוחר, כי אם לא תעבור ההחלטה עלולות להיעצר כל תוכניות הפיתוח של הנגב והגליל, וזאת דווקא בשנה שהוכרזה כשנת הנגב והגליל. בפועל, השאלה שמונחת על שולחן מועצת מינהל מקרקעי ישראל, בראשותו של ממלא-מקום רה"מ אהוד אולמרט, היא: האם מדינת ישראל מחליטה לכנס את האוכלוסיה שלה בגבולות חדרה-גדרה, או שהיא מחליטה שהפריפריה היא חלק מהמדינה, ואולי אף העתיד שלה.
כאן בעצם נעוצה הסוגיה האמיתית, כי חרף סיסמאות הפוליטיקאים בכל מערכת בחירות, ולמרות שלל התכניות לפיתוח הפריפריה והקמתו של משרד מיוחד לפיתוח הנגב והגליל - בינתיים, הכל דיבורים. כי לא ייתכן פיתוח אמיתי בהיעדר אפשרות לרכישת קרקעות כפריות. לכן יש מידה רבה של התחסדות בצער שהפוליטיקאים מביעים לנוכח הידלדלות האוכלוסין באזורי הספר, ובעיקר מצד הצעירים והמשכילים, שעתיד טוב יותר מחכה להם במגדלי ההיי-טק של הרצליה פיתוח. זוהי לא גזירה משמים, אלא מדיניות ממשלתית מכוונת ומתמשכת, שמינהל מקרקעי ישראל יכול לשנות כעת.
הרצליה ורעננה מתנגדות
כדי להבין את משמעות ההצעה, די אם נבחן מיהם ראשי המתנגדים לה. הניסיון לתת תקווה ליישובי הספר חיבר יחד לקואליציה לא קדושה את 15 הערים העשירות בישראל - תל-אביב, הרצליה, רעננה וחברותיהן, שאף אחת מהן אינה דרומית לבאר-שבע או צפונית לחיפה. אלה נזעקו לנהל קמפיין תקשורתי אגרסיבי נגד הצעות האוצר. הן יודעות למה; מאז שנפתחה האפשרות למגורים במושבים ובקיבוצים בגליל ובנגב, כבר נרשמו במזכירויות היישובים מאות זוגות צעירים המבקשים להעביר את משפחתם ממרכז הארץ לגבול הלבנון או לשדות המוריקים שבדרום. הלחץ של 15 הערים כבר הביא בעבר לדחיה של המלצה 979, שעסקה באותו נושא. בעקבות כך, המשפחות שהתכוונו לחזור לקיבוצים ולבנות את ביתן, והמשפחות שביקשו להרחיב את ביתן, נאלצו להקפיא את תוכניותיהן. שלדי הבתים שהחלו להיבנות עומדים שוממים, ועל הקיבוצים ריחפה סכנה קיומית של ממש.
ההמלצות הנוכחיות מצמצמות באופן ניכר את זכויות חברי היישובים הכפריים. כך למשל נקבע שבזמן שתושב צהלה יכול להנות מזכויות מלאות במגרש של 10 דונם, עליו בנה טירת חלומות, חבר מושב בטחה בנגב או קיבוץ להבות הבשן באצבע הגליל יוכלו לקבל מגרש של עד 375 מ"ר בתנאים נחותים בהרבה. גם השיעור שהם נדרשים לשלם מערך הקרקע גבוה פי כמה מזה שבעיר, והוועדה אף הוסיפה אפליה על אפליה בכך שקבעה תנאים מחמירים יותר לחבר קיבוץ ותיק לעומת מי שמבקש לעבור עתה לגור בשכונה חדשה בקיבוץ.
על אף כל אלה, רואה התנועה הקיבוצית את המלצות ועדת הבר כרע במיעוטו. מזה למעלה מ-20 שנה אנו מתמודדים עם
משבר כלכלי חריף שנכפה עלינו בעקבות מדיניות ממשלתית מכוונת להרס החקלאות. לא הרמנו ידיים. ביצענו שינויים אדירים גם במבנה הכלכלה הקיבוצית (מעבר מחקלאות לתעשייה משגשגת) וגם באורח החיים הקיבוצי (הדגשת האחריות האישית וההישגיות); לקחנו על עצמנו חובות בגין ריבית מפוקפקת ושיעבדנו את נכסינו ואת פירות עמלנו להחזרתם; הצלחנו לעצור את בריחת הצעירים ושינינו את העקומה הדמוגרפית, כך שכיום רבים מעוזבי העבר מבקשים לחזור אליו.
כעת עובר הכדור למגרש הממשלה ומינהל מקרקעי ישראל: האם יחנקו סופית כל סיכוי לצמיחה ושגשוג בפריפריה, או שיביאו בשורה של התחדשות ועתיד גם לגבעות שיח אבריק ומבית אלפא עד נהלל.
גברי בר-גיל, מזכיר התנועה הקיבוצית (הקיבוץ הארצי)
לפנייה לכתב/ת 
