מי יהיה מר ביטחון?

הישגו של עמי אילון בפריימריס של מפלגת העבודה אינו מפתיע. למרות שאילון לא הצטרף בשעתו לעמיר פרץ כשזה היה זקוק לו, הוא גם לא התייצב מולו כמו שעשו בכירי המפלגה. פרץ הבין מייד שהוא זקוק לאילון לא רק כפנים חדשות, אלא כבטחוניסט בעל דרגות, שימלא היטב את משבצת הסמכות הבכירה בתחום. בשבועות האחרונים אילון הוא הדובר הרשמי – והמוצלח למדי – של המפלגה בעניינים אלה, וברור שאנשי השטח של פרץ סייעו לו להיכנס גבוה ברשימה.

להישג הזה יש שתי משמעויות מעניינות: הראשונה היא פנים-מפלגתית, ונוגעת לקמפיין "החזירו את אהוד". על פניו, זהו קמפיין מוזר: אהוד ברק היה ראש וראשון במסע הדה-לגיטימציה של פרץ, האיש ששמעון פרס שלח לתקשורת ביום ההתמודדות כדי לצייר את יריבו כלא ראוי.

יותר מזה, פרץ (וגם שרון ואחריו אולמרט) מחזיקים בידיהם סקרים, המוכיחים בבירור שברק הוא נזק אלקטורלי. הקאמבק שלא היה הראה שברק עצמו אינו מודע

 לגודל הטינה שיש כלפיו בציבור רחב, בראש וראשונה בקרב מצביעים פוטנציאליים של העבודה. "קדימה" אינה רוצה בו למרות כל הגישושים בכיוון. דעיכתו של פרץ בסקרים הביאה ללחצים, לפיהם איחוד שורות והחזרת מי שהיה ראש ממשלה, שר בטחון ורמטכ"ל יסייעו לתת לצוות המוביל לגיטימציה מדינית-בטחונית. לרוע המזל, מדובר במי שרוב הישראלים חושבים שכהונתו כראש ממשלה היתה כושלת במיוחד. הבלטתו של אילון כ"מר ביטחון" החדש של העבודה אמורה להקל מעט את הלחצים האלה.

לא ברור אם הנפילה בסקרים אכן נובעת מהרגשה שאין סמכות בטחונית, או שהיא קשורה לספקות לגבי פרץ עצמו – שאותם צריך לתקן קודם כל בקמפיין של המועמד. אבל נראה שפרץ יעשה כל מאמץ לשפר את המצב בלי ברק, גם במחיר של ויתור על פוטו-אופ של "איחוד השורות".

אילון מציב דילמה מעניינת גם לאולמרט. ראש הממשלה בפועל, שכבר הבטיח לציפי לבני את תיק החוץ וישאף ודאי לשמור את האוצר במפלגתו אם יהיה ראש ממשלה גם אחרי הבחירות, נראה כמי שאינו רוצה להתחייב לגבי תיק הביטחון. שרון לא הוריש לו שום מחוייבות – לא למופז, שאיבד את עולמו כשלא הצטרף לקדימה בזמן, וגם לא לאבי דיכטר. אולמרט יכול להשתמש בביטחון בפיתוי קואליציוני לשותף הבכיר, יהיה מי שיהיה, או להביא אליו אפילו שחקן חיזוק ברגע האחרון.

אבל אם יתחיל אילון, כדובר הביטחוני של העבודה, במתקפת קמפיין יעילה, תצטרך קדימה להשיב. יש לה יתרון משום שראש הממשלה בפועל ושר

 הבטחון הנוכחי הם בשורותיה. אבל זה עלול לא להספיק, במיוחד משום שמופז לא רכש יוקרה אישית החורגת מזו של התפקיד, ואולמרט אינו נתפס כסמכות בטחונית (וגם דיכטר, שיש לו פופולריות רבה על תפקודו כראש שב"כ, בלט עד היום כפוליטיקאי, בעיקר בחוסר נכונותו להתחייב). הצורך הזה עלול להחמיר במיוחד אם יהיו התפתחויות בטחוניות שליליות. כל מי שירצה אולמרט להציב בפרונט ירצה ודאי תמורה: מי זה יהיה, והאם ייאלץ אולמרט להתחייב למשהו שאינו רוצה בו – זה עוד נראה.