ועכשיו, ברצינות

פעם אמרו לנו שהפשע לא משתלם. מצד שני, פעם גם אמרו לנו שג'ים קארי הוא מטורף משהו משהו. החל מהשבוע שתי התפיסות האלה עומדות להשתנות: קבלו את "דיק וג'יין עושים את זה", סאטירה חברתית משובחת בתחפושת של סרט חגים.

ג'ים קארי טיאה ליאוני

מרחוק "דיק וג'יין" נראה כמו עוד קומדיית משפחות, כזאת שבה ג'ים קארי עושה בעיקר פרצופים: הסיפור הוא על דיק (ג'ים קארי) וג'יין (טיאה ליאוני), זוג פרברי שעובר התרסקות כלכלית מפתיעה. במצוקתם נאלצים השניים ללכת לשדוד חנויות, ופוצחים במסע רובין הודי להחזרת את הכבוד העצמי. נשמע קליל, אך מקרוב מגלים שמדובר בלא פחות מפרסומת לאנרכיה: הסרט זועק בחדווה את יתרונות הפשיעה, ותוך כדי משחיל חיצים ארסיים על בוטוקס, עובדים זרים, ג'ורג' בוש ושאר נושאים מעופשים באמריקה של ימינו.

כמו הסרט, גם קארי, 43, מפתיע מקרוב. כשהוא יושב ליד ליאוני במלון וולדורף אסטוריה הניו יורקי בוחר הגאון הקומי לוותר על פרצוף הגומי המוכר והולך דווקא על הפצת מסרים חברתיים: "הסרט מתעסק בנושא מאוד רציני בדרך מצחיקה", הוא פותח, "תחשבו על הסיפור - שני אנשים מידרדרים לקו העוני, נגררים לעולם הפשע - ברגע זה היה יכול להפוך לסרט סוחט דמעות".

אז מה בעצם ניסיתם לומר?

קארי: "המצב היום הוא שהכלכלה האמריקאית התאגידית היא תפוח רקוב, וכולנו מכרסמים ממנו כל עוד אנחנו לא נהיים חולים. יש עצב חשוף במדינה שלנו - הבדלי המעמדות המחמירים והסגידה לכסף מטמטמת אותנו יותר מתמיד. פעם מנכ"ל הרוויח פי 40 מהעובד הפשוט, היום הוא מרוויח פי 400. זה פשוט וולגרי! מחזיר אותי לימי האימפריה הרומית".

הלו, גם אתה מחשב את השכר שלך במיליונים.

"כסף זה אחלה, אבל הוא סימפטום, לא המטרה. אף פעם לא עבדתי בשביל המשכורת. ידעתי שאם יבוא היום ואני אקבל תשלום של 10 מיליון דולר, זה לא יאמר שיש לי כסף - זה יאמר שיש לי כוח ליצור את מה שאני באמת רוצה".

קבלו את ג'ים קארי מודל 2005 - עם כוח, חזון ובעיקר אחרי עידן "טיפשים בלי הפסקה". אל תצפו ממנו לבדיחות, לפחות לא מחוץ למסך. קארי של היום הוא פילוסוף מתחיל, משורר של קלישאות, אם כי ההבחנות שלו הרבה יותר משעשעות: "אני עכשיו פריק של צלילות", הוא עונה כשנשאל מה נותן לו כוח להמשיך, "ומקור האנרגיה שלי הוא במדיטציה. הייתי מסטול, הייתי מחוק, הייתי הכל, ועכשיו אני רק רוצה להיות כל כך צלול, שאהפוך לכדור אור ואעוף מהפלנטה".

בלי להרוס את הסוף, הזוג לא ממש נענש על כל מעשי השוד שהוא מבצע. זה מה שקורה כשצלולים, מבינים שפשע זה אחלה?

"זה לא שהסרט אומר 'אוקיי, קשה לכם כלכלית, תרימו אקדח וצאו לשדוד בנק'. אני רואה את זה יותר כאמירה שבמצב של היום, כדי לשרוד צריך לדעת לכופף את החוקים".

"דיק וג'יין", מבוסס על סרט משנת 1977, במקור עם ג'יין פונדה. למה לעשות גרסת כיסוי דווקא עכשיו?

"נכון שיש עכשיו מחלת רימייקים, אבל זה לא 'הסנדק' שאנשים אוטומטית מכירים. חשבנו שזה סרט שמתאים למאה ה-21, עם כל מה שקורה עם אנרון (חברה אמריקאית גדולה שהתרסקה בצורה דומה לחברה המוצגת בסרט - נ.ד) ועם הנשיא שלנו, שעליו ביסס אלק בולדווין, הבוס שלי בסרט, את הדמות. היה לי חשוב לעשות סרט שיש לו גם מסר, שמציג את הכלכלה שלנו באור קצת אחר".

אתה זוכר תקופות שבהן היית עני בעצמך?

"ברור! עבדתי פעם כשרת ושומר ביטחון במפעל פלדה. הייתי בן 16, ואבא שלי בדיוק היה מובטל. הלכתי לבית הספר ביום, עבדתי בלילה ובעיקר הייתי בחור כועס כל הזמן. כעסתי על מה שהיקום עשה לי ולאבא שלי. מאז אני מנקה את השירותים של עצמי, אני מבין את הסבל של השרתים".

עברת כברת דרך מאז ימיך כאייס ונטורה.

"אני מתפתח וגאה לעשות לחשוף צדדים שונים בפרויקטים מגוונים. אני גאה מאוד ב'שמש נצחית בראש צלול', כי אני חושב ששינינו בו משהו בשפה הקולנועית. באותה צורה, אני גם גאה ב'טיפשים בלי הפסקה', שגם לו יש את המקום משלו. אני מרגיש שאני משנה משהו בעבודה שלי, בוודאי".

חוץ מהמסר, ממה הכי נהנית בצילומי הסרט?

"אהבתי את כל הדרכים היצירתיות שאנחנו מוצאים כדי להתחפש בזמן שוד. נגיד, יש בסרט קטע שאנחנו שמים על עצמנו מין מעוותי קול כאלה כדי שלא יזהו אותנו. זה היה פשוט קורע - כל מה שאתה אומר נשמע מצחיק! הסצינה הזאת היא כולה אלתורים, ואחר כך עוד ישבנו עד 04:00 בבוקר וצחקנו עם הסינתיסייזרים האלה. עוד קטע מצחיק היה כשהתחפשנו לסוני ושר. במקור, טיאה היתה אמורה להיות שר ואני סוני, אבל כשהגיעו התלבושות אמרנו 'למה שלא נחליף בעצם'? טיאה התאימה בול לבגדים של סוני. אני, מצד שני, הייתי שר מכוערת מאוד".

רוב הסרט אתה צמוד לטיאה. עבדתם הרבה על הזוגיות לפני הצילומים?

"האמת היא שהפעם הראשונה שפגשתי את טיאה היתה שבע שעות לפני הצילומים. בשבילי, לבוא לצילומים בלי חזרות זה כמו לבוא ליום הראשון בבית הספר בלי מכנסיים. למזלי, היה לנו ניצוץ מהרגע הראשון. במקור, הקטע הרומנטי בין הדמויות לא היה אמור להיות מודגש בכלל. האהבה של דיק וג'יין באה בפירוש מאיתנו. טיאה הולכת עם השטויות שלי. הבדיחות שלי פשוט קופצות ממנה, וחוזר חלילה. היא בחורה גמישה קומית, מאוד משתפת פעולה".

בסרט, חלק ממה שמניע את הדמויות זה למי יש אוטו יותר יפה, עבודה יותר נחשבת וכו'. גם אתה מרגיש את הלחץ של "למי יש יותר גדול"?

"אין מה לעשות, תמיד הדשא של השכן נראה יותר ירוק. יש לנו קטע בסרט שהדמות שלי גונבת דשא, מילולית, מהשכנים. מה שמצחיק זה שהשבוע ראיתי בחדשות כתבה על זוג רופאי שיניים שגנבו דשא לשכנים. כנראה שזה פחות מופרך ממה שחשבנו".

ראיון שלם עבר ואפילו לא מילה אחת על החיים הפרטיים. לא כוס התה שלך להכניס את התקשורת הביתה?

"יש לי מזל גדול שלא הפכתי לדבר כזה של הצהובונים. כן, יש צלמים שעוקבים אחריי, אבל למזלי אף פעם לא משכו אותי לבוץ הזה של הרכילות. לא שיש משהו רע בחשיפה, אני אוהב לחשוף את עצמי (צוחק), אבל החיים האישיים שלי הם עניין פרטי. אין עליי יותר מדי לחץ לשתף - יש כל כך הרבה מדיה היום, שאנשים פשוט נואשים שישימו אליהם לב ומוכנים לעשות הכל. אצלי, בכל מקרה, האהבה היא לא למכירה. חוץ מזה, שאני לא יוצא בכלל"

למה בעצם?

"אנשים אומרים לי 'בוא נלך למועדון', ואני אומר 'בואו נשב בבית ונרחיב את התודעה'. אני נשמע פסיכופת, נכון? אבל החיים שלי הם כמו ניסוי. אני תמיד מחפש תשובות - קורא על דברים חדשים, מנסה דברים חדשים באוכל, מנסה אנשים חדשים, וגם לא פוחד לעשות ניסויים עם סרטים. היום, עיקר הביטוי שלי הוא בסרטים. פעם ציירתי, ועכשיו אני עושה קולנוע - דרמה, קומדיה, פיסול, ציור - זה הכל אותו הדבר. מבחינתי, טעם החיים זה לא לעשות מיליונים, או לככב בשערוריית מין שמפרנסות את העיתונים. עבורי, פסגת השאיפות היא להיות בן אדם יוצר".