שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: סי די בנק

    האשה הקטנה מהרדיו

    מדור חדש: האנשים שמאחורי תוכניות הרדיו שאנחנו אוהבים יותר ואוהבים פחות: ולפתיחה - קבלו את ורדה רזיאל ז'קונט, שאין לה בעיה לייעץ לכולם מה לעשות ולהשתמש במילים הכי ישירות בעולם, אבל בעצם היא עדינה, קטנה ומלאת כוונות טובות

     
     
    "ברדיו יש לי תחושה שעשיתי את היומית, בטלוויזיה זאת שפיכה מוקדמת".

     

    לוורדה רזיאל-ז'קונט יש את התכונה שממצה את הקסם של הרדיו, היא ממריצה את הדמיון. כל כך ממריצה עד שכשאנשים פוגשים את רזיאל-ז'קונט בפעם הראשונה אחרי שהקשיבו לתוכנית שלה, הם מתקשים לגשר על הפער. "זה קורה לי המון, בסשנים פרטיים וגם ברחוב" היא צוחקת. "אנשים מייחסים לי גודל, הם חושבים שיש לי המון נפח. כשהם רואים כמה אני קטנת קומה וצמוקה וזערורית הם נדהמים. יש פער גדול בין הדימוי התקשורתי שלי לדימוי הפיזי".

     

    וזה באמת הדבר הראשון שמזנק לתודעה במפגש עם הפסיכולוגית השנויה במחלוקת, הממדים המפתיעים. אחר כך מגיע העור השקוף, ארשת של פייה ובעיקר האדרנלין הילדותי והנמרץ שמקנים את התחושה שמדובר בדרדקית שופעת חיות. אולי לזה התכוון אמנון ז'קונט, הבעל של, כשאמר באחד הראיונות שהוא קם בבוקר ומעביר את הזמן עד שאשתו תתעורר, "וכשהיא באה זה מרגיש כאילו החברה הכי טובה שלי באה לשחק איתי בארגז החול".

     

    כשרזיאל-ז'קונט הגיעה ל"רדיו ללא הפסקה" היא כבר לא היתה ילדה במובן המקובל. היה לה רקורד של 58 שנים במדעי החיים, והיא צברה שעות רדיו לא מעטות בגלי צה"ל וניסיון טיפולי בתחום הפסיכולוגיה. אולי בזכות כל אלה היא הודפת מעליה את הביקורות על אגרסיביות (ע"ע פרשת "הילד הנושך", שעלתה ל-103FM בכמה דקות פרסומת). את הישירות הבוטה שלה היא לא יכולה ולא מוצאת לנכון לעדן ("ניסיתי להיות נחמדה", אמרה פעם, "לא הלך לי"), ובאמת למה לה? המאזינים ממשיכים לצבוא על הקווים, וכשהטלפונים מצלצלים, הביקורות משתתקות.

     

    "אני כבר יודעת מה שווה ביקורת ואני לא תלויה בה, אני תלויה בעיקר בזה שמאזינים יתייעצו איתי", מסבירה רזיאל-ז'קונט. "כך שהפידבק האמיתי הוא זרימת השאלות. עצם העובדה שיש מאזינים על הקו ופקסים בפקס ומיילים באינטרט זה הדבר האמיתי, זה הריל סינק. לכן מצחיק אותי כשכותבים 'את ברוטלית או פוגעת', כי אם הייתי כל כך נוראה לא הייתי עולה לשידור. מבקרי הרדיו, אלה שכותבים עלי, לא מבינים בכלל מי אני. הם פה ושם שומעים איזה רבע שעה, איזה פרומו, איזה 'תזרקי אותו' ומזה בונים את ההתייחסות לתוכנית. ממחמאות של המאזינים אני נהנית כמו כל אדם, אבל המחמאה האמיתית היא עצם הפניה".

     

    שישה ימים בשבוע, ללא חופשים, רזיאל-ז'קונט מגיעה אל תחנת הרדיו ואוהבת כל רגע. את השגרה למראית העין הזאת היא מתבלת בסשנים פרטיים (חלקם מגיעים אליה אחרי שדיברו איתה ברדיו), סדנאות שהיא מנחה עם אמנון ושיחות יעוץ חד-פעמיות עם מטופלים קצרי טווח. "אני אוהבת את החיים בבית ואני כמעט לא נוסעת לשום מקום. הרדיו הוא חצי-בית שלי", היא מתארת, "החיים שלי נורא לא שגרתיים. כל רגע יכול מישהו להרים טלפון ואני אגיד לו 'תבוא עוד שעה', ולחולל חוויה עבור כל האנשים האלה זה מעורר המון התרגשות".

     

    הסשנים הפרטיים שאת נותנת נשמעים כמו השיחות ברדיו?

     

    "כן במובן הזה שזאת אני, אבל לא כי סשן פרטי נמשך שעה תמימה, ואני רואה את האדם מול עיני כך שאני מקבלת הרבה הרבה יותר מידע ואני יכולה לתרום הרבה יותר. ואני חייבת להגיד שהכי מעניין זה כשאנשים שדיברו איתי ברדיו פונים אלי באופן אישי, ולפעמים תפיסת המצב מאוד משתנה".

     

    באיזה מקרים את מצטערת שאת ברדיו ולא יכולים לראות אותך או שאת לא יכולה לראות את המאזינים?

     

    "בהרבה מקרים מעניין אותי כמה המאזין אטרקטיבי מבחינת המראה שלו, כי זה משפיע על מה שקורה לו. לפעמים זה ההיפך, כשאני מרגישה שהתקשורת הלא מילולית שלי אומרת המון וחבל שהם לא יכולים לראות את מראה פני".
     

    אז איפה היתרון של הרדיו במקצוע או תוכנית כמו שלך?

     

    "הספונטניות והמיידיות. בטלוויזיה לא יכול להיות משהו כל כך ספונטני ומיידי, שם כל דבר הוא הפקה. למרות שהרדיו הוא מדיום מינימלי ואינטימי, יש בו המון גירוים, בלי עניינים ובלי סרמוניות, והכל כל כך חי ומהיר. הטלוויזיה היא דבר מסורבל. אני עשיתי את מה שאני עושה עכשיו גם בטלוויזיה ואני יודעת שזה משהו אחר לגמרי".

     

    עברו שנים מאז הפעם האחרונה שרזיאל-ז'קונט הקשיבה לקלטת השידור הרדיופוני הראשון שלה, תוכנית בשם "ציפור הנפש" שהנחתה בגלי צה"ל, אבל היא בהחלט זוכרת איך זה הרגיש. "היתה לי תחושה נפלאה שמצאתי את מקומי" היא משחזרת. "זה היה כמו לפגוש את אמנון, קצת כמו לחזור הביתה. ידעתי שזה מה שטוב לי, זאת היתה הרגשה שרוצים את ורדה נטו, לא ורדה פלוס ולא ורדה מינוס".

     

    עד היום את מרגישה ככה?
     

    "כן. כמובן שיש ימים טובים יותר ויש פחות. אני אוהבת את האינטראקציה החיה והסוערת, הפידבקים המידיים, את הקהל, זה מתאים לאופי האינטראקטיבי שלי. אני כל הזמן נמצאת בקשר עם אנשים בגובה העיניים, הסמכות כפסיכולוגית אין לה ערך אם אני לא מציעה משהו מעניין שמעורר רצון לשתף פעולה. אף אחד לא שפוט שלי. המאזינים יכולים להחליט שהם לא אוהבים אותי, אז הם לא יתקשרו".

     

    מה זה יום טוב בתוכנית?

     

    "יום טוב הוא סוער ומגוון עם שאלות בנושאים שאני יכולה לתרום בהם. שאלות מרתקות, לא סטנדרטיות, המון מאזינים ותגובות".

     

    הזוגיות עם הסופר אמנון ז'קונט כבר הניבה ספר משותף אחד ("ש' כמו שקר") ותוכניות טלוויזיה משותפות (שהתבססה על תוכנית הרדיו) שרק העצימו אצל ורדה את החשק לעוד. בזמנו הציעה ל-FM103 לצרף אותו לתוכנית שמשודרת בימי שישי, אבל הם ויתרו. "אני נורא אוהבת לעשות את זה עם אמנון, אני חושבת שהשידור איתו הוא מגוון יותר, הוא נותן לי קונטרה והדינמיקה טובה כי הוא אחר ממני. הוא מקורי הוא מרענן, יש לו תמיד זווית אחרת להוסיף והוא תמיד יכול לערער על דברי, לסתור אותם ולהציע דרכים אחרות. התוכנית המשותפת שלנו היתה מוצלחת ואנחנו מנחים עכשיו סדנאות משותפות שהן תענוג גדול".

     

    מה את אוהבת לשמוע ברדיו?
     

    "אני שומעת את קרסו ואת ד"ר דריי ב-103, ואני מאוד אוהבת מוזיקה, אבל אני תמיד מחפשת תוכניות מלל ברדיו. היום אני גם אוהבת פוליטיקה, זה משהו שמתגבר ככל שמזדקנים. הכל מעניין אותי, כלכלה, פוליטיקה, חדשות".

     

    מה הקשר לגיל?

     

    "ככל שאדם יותר צעיר הוא יותר תלוש, אני מרגישה מחוברת ומקושרת כמעט להכל, וזה מתפתח עם הגיל. כשהייתי צעירה אהבתי ספרים, לא רדיו, לא עיתונים ולא טלוויזיה. אהבתי רק ספרות יפה. היום זה התהפך".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עמית שאבי
    ז'קונט. "אם הייתי כ"כ נוראה, לא הייתי עולה לשידור"
    צילום: עמית שאבי
    לאתר ההטבות
    מומלצים