מדברים חמאס: כללים למו"מ שבפתח
לא עוד "צעדים בוני אמון" נוסח אוסלו; נפל דבר בפלסטין, ואם כבר מו"מ - אז רק עם המלך החדש, וביוזמה שלנו
בהיאלם תרועת הפסטיבלים עורכים בבירות העולם ובעיקר בקרב שני הצדדים - הישראלי והפלסטיני - הערכות מצב. שאלות אסטרטגיות רבות על הפרק: עד כמה ישימה תפישת "השלום הדמוקרטי" מבית מדרשו של הנשיא בוש? עד כמה תוכל תנועה איסלאמית קיצונית כמו חמאס לקבל על עצמה אחריות שלטונית? כיצד תשפיעה הצלחת החמאס על מערכת הבחירות בישראל? אולם מעבר לאסטרטגיה, תצטרך ישראל גם להיערך למציאות בה עליה לשאת ולתת עם נציגי החמאס על נושאים שבשגרת חיי היום-יום בשטחים. הנה מספר "כללי אצבע" למשא ומתן כזה:
כללי עשה
1. ליזום. כלל מפתח בכל מו"מ הוא כי מי ששולט בתהליך - שולט על פי רוב גם בתוצאה. לכן על ישראל ליזום תהליך של מו"מ ולא למצוא את עצמה נגררת לשולחן. התפקחות מהירה של החמאס וקריאה נכונה של המציאות האזורית והבינלאומית מצדו, עלולה להביא את ראשיו להזמין את "האויב הציוני" לשולחן המו"מ. מהלך כזה יעמיד את ישראל בעמדת חולשה.
2. לקבוע כללי משחק. יוזמה תהליכית מאפשרת לקבוע את כללי המשחק. תנאי היסוד הוא נטישה של דרך הטרור, ובכלל זה אכיפת המרות מצד חמאס על הג'יהאד האיסלאמי ופיקוח הדוק על מערכת החינוך.
3. להניף את השוט ולהציג את הגזר. ישראל מחזיקה במנופי כוח אל מול השלטון והציבור הפלסטיני. עליה לעשות שימוש מושכל הן בשוט - מנופי השפעה צבאיים וכלכליים, ובשלב הראשון בעיקר בגזר - הקלות כלכליות ושחרור אסירים. לחמאס אינטרס מיידי להציג לציבור הישגים משמעותיים, וישראל מחזיקה במפתח להישגים אלה.
כללי אל תעשה
1. לא לתבוע הכרה. נשיא המדינה כבר הצהיר כי על ישראל לתבוע הכרה של החמאס, אולם במו"מ על כל תביעה נדרשים לשלם. ישראל אינה צריכה את הכרת החמאס. קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינו נתון למשא ומתן, ואינו צריך להיות מוכר על-ידי אויבנו. נטישת דרך הטרור – כן; הכרה? לא, תודה. לא מן החמאס.
2. להישמר מן המתווכים. חמאס הודיע כי יישא וייתן עם ישראל רק דרך מתווכים. במצב כזה, כמו בעסקה מסחרית, ישראל תיאלץ לשלם פעמיים: גם לחמאס וגם למתווך, ומעבר לכך - לא תוכל להפעיל את מנופי הלחץ שבידה. אם כבר מו"מ - אז ישירות מול מי שיכול לספק את הסחורה, במיוחד אם הוא בעל עמדה רשמית.
3. לא ל"צעדים בוני אמון". כעת ההזדמנות לשנות את דפוס המו"מ של אוסלו לפיו ישראל היא זו שנוקטת "צעדים בוני אמון" כלפי הפלסטינים. במציאות שנוצרה, אין ולא יכול להיות "אמון" בין ישראל והחמאס. המשמעות היא הקפדה על הכלל שאין "מתן" ללא "משא". כל תמורה ישראלית - העברות כספים, מעבר פועלים ותנועת סחורות - תיעשה בעבור תמורה מן החמאס. על ישראל להכין - ומהר - "רשימת תמורות" שתשמש כמפתח לניהול המו"מ בחודשים הקרובים.
לרבים בשמאל הישראלי כבר חורה על שותפיהם למו"מ בעשור האחרון, אנשי הפתח. אבל משא ומתן אינו מטרה לכשעצמה; הוא כלי אפקטיבי בביצוע מדיניות. ישראל הרשמית צריכה להפנים: נפל דבר בפלסטין. ואם כבר מו"מ - אז רק עם המלך החדש.
עו"ד מוטי קריסטל, מומחה ומרצה למשא ומתן מדיני ועסקי, השתתף בעבר בצוותי המו"מ מול ירדן והפלסטינים
