ארץ האשליות הבלתי מוגבלות
מה קרה לעם ששלח את טובי בניו למלחמות על עקרונות מקודשים, ובמחי יד הפך לאספסוף מפוחד ללא שום קו אדום?
שעות ספורות לאחר ניצחון החמאס, הזדרזו עמיר פרץ ואולמרט להכריז כי הם לא יקיימו שום מו"מ עם הממשל הפלסטיני החדש, התומך בהשמדת ישראל. מיותר לציין כי הכרזות מוחלטות ונחרצות אלו יחזיקו מעמד במקרה הטוב מספר חודשים, עד שיתחיל הכירסום הרגיל בעמדת ישראל. לפתע "יתגלה" כי בחמאס יש פלג פרגמטי ומתון (יש שם אחד שלובש חליפה ואפילו אין לו זקן) איתו חייבים לנהל מו"מ. בהמשך "יתברר" כי דווקא החמאס הוא הפרטנר החזק והיחיד עליו חלמנו כל הזמן, בניגוד לערפאת וחבורת טוניס המושחתת שסמכנו עליה בטעות. כמו כן חייבים לזכור ששלום עושים עם אויבים, הזמן פועל לרעתנו, הקיפאון המדיני יגרום להקצנה במחנה הפלסטיני ובכלל המתנחלים אשמים במצב הקשה הנוכחי - וכל שאר הקלישאות החבוטות של שנות אוסלו המדממות.
תופעה זו של חצייה היום את הקו האדום של האתמול, היא למרבה הצער התנהלות קבועה של כל ממשלות ישראל. מחתרת אוסלו בראשות פונדק וביילין חצתה את הקו האדום של הכרה באש"ף, בניגוד לחוק ובניגוד לכל ההכרזות הנחרצות על האיסור לקיים כל מגע עם ארגון טרור זה. באותו אופן הסיר שרון את התנגדותו להשתתפות החמאס בבחירות, ובאותו אופן ביטל במחי יד את העיקרון המקודש של שטחים תמורת שלום - ורץ להתנתק. ציר "פילדלפי", שקטף דמי חיילים לא מעטים על מזבח הסכנה הקיומית של הזרמת נשק חופשית לרצועה, הפך לפתע לחסר כל חשיבות על רקע בשורת ההתנתקות. קדושת ירושלים המאוחדת (אפילו פרס נעלב כש"העלילו" עליו שהוא יחלקה) הומרה זה מכבר בהתעקשות זמנית חדשה על האגן הקדוש, קרי: הר הבית בלבד. ההתנגדות המוחלטת כביכול לזכות השיבה הפכה ביוזמת ג'נבה לחזרת פליטים מוגבלת, על-פי נוסחה חשבונאית מעורפלת. אפילו העיקרון המקודש של מדינה יהודית דמוקרטית הולך ומתכרסם לאיטו להסכמה למדינה דו-לאומית בשטח ישראל הקטנה.
המתודולוגיה של חציית הקווים האדומים היא פשוטה ומוכרת. בתחילה רק "שמאלנים" מובהקים מלהגים את הקלישאות המוכרות (כמו שי ניב במדור זה), ואילו הימין והמרכז מגיבים בלאו מוחלט. עוברת תקופת מה, ומפלגת העבודה מצטרפת וחוצה אף היא את הקווים, ומיד אחריה משתרכים הפלג המתון בליכוד שעכשיו חלקים ממנו עברו לקדימה. בהמשך הציבור מתחיל לתמוך בסקרים במהלך "האמיץ" האחרון, וכך חוזר חלילה עם הקו האדום החדש. מיותר לציין כי מנגד, הפלסטינים ממשיכים בעקשנותם העקרונית והמוחלטת, וממתינים בסבלנות ובבוז לחציית הקו האדום החדש.
מה קרה לעם ששלח רבים מטובי בניו למלחמות על עקרונותיו המקודשים, שבמחי יד הפך לאספסוף מפוחד ללא שום קו אדום וללא שום עקרונות שמותר וחייבים להילחם עליהם? תופעה חברתית אנתרופולוגית זאת נובעת ממגוון סיבות: האווירה הפוסט-מודרנית, שביטלה דה-פקטו את המושגים של אמת ושקר וטוב ורע; תופעת החילון המוחלט שמחקה כל ערך יהודי מקודש, ואיתו כל ערך באשר הוא; התקשורת, שהפכה את המציאות לטלנובלה אחת גדולה ועוד. אולם הגורם החשוב ובעל ההשפעה המיידית ולכן ההרסנית ביותר הוא תקוות השווא לנורמליות.
תנו לנו נורמליות
התנועה הציונית החילונית שאפה מאז הקמתה להפוך את העם היהודי ל"נורמלי" באמצעות הקמת המדינה וחזרה לחיים לאומיים רגילים של עם היושב בארצו. ביותר ממאה ושלושים שנות ציונות, החל ביהודה ליב פינסקר, המשך בהרצל וכלה בבן-גוריון, האמינו וקיוו היהודים הציונים כי העם היהודי יתקבל בכבוד ובשמחה במשפחת העמים, אם רק יחיה כעם נורמלי בארצו. המציאות טפחה על פניהם השכם והערב, אולם התקווה שמדובר בתהליך שטרם הושלם המשיכה לפעם בלבבות. ברבות השנים המהפכה הציונית הצליחה כביכול להפוך אותנו לנורמלים - הקמנו מדינה וצבא, כלכלה וטכנולוגיה; ולמרות זאת ההתייחסות אלינו נשארה לא נורמלית בעליל. נשארנו מצורעי העולם באו"ם ובמוסדותיו, האנטישמיות במעטה האנטי-ציונות היכתה בנו ללא רחם (כמו למשל בוועידת דרבן הזכורה לרע). כאשר אוטובוסים מלאי אדם התפוצצו ברחובותינו - נדרשנו לשמור על איפוק וטוהר מוסרי מלאכי, ולבסוף, כאשר נלחמנו ופגענו באויבנו, הואשמנו כמובן בביצוע טבח.
למרבה הצער, ככל שהפכנו ל"מדינה נורמלית", ועדיין המציאות טפחה על פני כל המקווים והמייחלים לנורמליות - התחיל העם היושב בציון להתנתק מהמציאות באופן גובר והולך. בכך ניסה לשמור על התקווה הישנה והטובה, אף שזו כה הכזיבה. הפער הפשוט והמוכר לכל ילד בין "רוצה" ל"יכול" בוטל עקב תקוות השווא. לכן המצאנו פרטנר תמידי לשלום, הרבינו להאשים את עצמנו ולא את המציאות העגומה שעמדה בפנינו. ברחנו מרצועת עזה וקראנו לזה "התנתקות", למרות שידענו שבזה אנחנו נותנים רוח גבית לטרור, וכמובן באופן עקבי חצינו כל קו אדום שמתחנו במו ידינו במרוץ האמוק אל תקוות השווא.
אפילו הכוח העולה החדש "קדימה" ניזון אך ורק מתקוות השווא לשקט ונורמליות של הציבור הישראלי. קדימה לאן? אין לדעת. קדימה להתנתקות חד-צדדית נוספת, שתביא את הקאסמים לשדה התעופה בן-גוריון כשם ש"שיפרה" את המצב באשקלון - את מי זה מעניין. מדוע לחשוש מהעתיד? אנחנו מקווים לטוב אז יהיה טוב! צ'רצ'יל, שלא העיז להבטיח לעמו דבר, הצליח לנצח את הצורר הנאצי תוך כדי חירוק שיניים ומאבק הירואי. בניגוד אליו, במדינת ישראל עברו חלקים רבים בציבור תהליך סימום מואץ של הישענות על תקוות חסרות בסיס, על-ידי מנהיגות חסרת כל חוט שדרה ערכי ומוסרי המובילה את עמה אל עברי פי פחת.
