כולם אוהבים את כריס רוק

קבלו נתון: אמריקה מאוהבת בכריס רוק. ומה הפלא? הבן אדם צץ להם השנה מכל מקום אפשרי. הוא השתתף בלהיט המצויר "מדגסקר" (כמרטין הזברה), נבחר להנחות את טקס האוסקר, עורר ציפיות רבות, ובהתאם גרר תגובות רבות על הביצוע החלקלק שלו, ובין לבין הגה, הפיק יצר וכתב את תוכניתו הקומית החדשה "כולם שונאים את כריס".

למרות העובדה ש"כולם שונאים" משודרת בערוץ UPN הנישתי יחסית, שהוליד גם את "הטופ מודל הבאה של ארצות הברית" ו"ורוניקה מארס", רוק הצליח להושיב לפרק הבכורה של הסדרה שלו כשמונה מיליון צופים סקרנים, שהצביעו בשלט ועוררו את הבאזז המתבקש ביום שאחרי, ואת הכותרות "אמריקה ממש לא שונאת".

התקשורת התייצבה לצד רוק והיא מפרגנת, מחבקת ומגדירה את התוכנית כ"אחת מחמש התוכניות ששווה לראות" בכל פרויקט טלוויזיוני אפשרי. ואם למישהו עוד היה ספק שמדובר בלהיט התורן, אז תוסיפו לזה גם מועמדות יוקרתית בטקס גלובוס הזהב האחרון, מה שמבטיח עונה שנייה להצלחה החדשה של הטלוויזיה האמריקאית - למרות שיוצרי הסדרה נמצאים עמוק בצילומי העונה הראשונה ומסרבים בתוקף לדבר על הארכת החוזה, מטעמי עין הרע.

הדבר היחיד שמעיב על השמחה וההילולה סביב רוק הוא הדחתו מהנחיית טקס האוסקר אחרי טקס אחד בלבד. הסיבה הרשמית של מארגני הטקס: "רצון לרענן". הסיבה האמיתית: ההומור של רוק, הלוקה בחוסר פוליטיקלי קורקטיות שאמריקה כל כך אוהבת. רוק, שכבר גרף כל פרס אפשרי והוכתר לאחד ממאה הקומיקאים הטובים בהיסטוריה של ארצות הברית, צבר לו רזומה של בעל פה גדול שלא היה מבייש כמה מהילדים היותר הרעים של הוליווד. בטקס האוסקר האחרון הוא החליט שהוא הולך להראות את זה לכל העולם, כמו שרק הוא יודע.

מארגני הטקס אומנם מייחסים לו את הושבתם של כמה מיליוני צעירים לצפות בטקס, שמאבד גובה משנה לשנה, אבל מצד שני, חלק ממנהלי האולפנים לא ממש אהבו את ההומור ואת החיצים ששלח רוק לכיוון כוכבים כמו טובי מגווייר, ג'וד לאו, קולין פארל ובעיקר את העובדה שדאג לומר בראיונות מקדימים לטקס ש"זה כבוד גדול עבורי להנחות את האירוע האידיוטי של השנה".

אבל כל השערורייה הזו לא מעיבה על השמחה של רוק, שמנצל כל ניסיון לסחוט ממנו תגובה כדי לקדם בצורה מתוחכמת את הסדרה ולהגיד "זפזפו ל- UPN".

סיפור חייו האמיתי של רוק מהווה את הבסיס ל"כולם שונאים את כריס". הוא גם מקריין את התוכנית (אבל לא משתתף בה), ומגולל את סיפור ילדותו כבן בכור למשפחה אפרו-אמריקאית ("עזבו אתכם מאפרו-אמריקאית. ניגר!!! שחורים!!!", הוא אמר לעיתונאים באירוע השקת הסדרה. "בעצם רק לי מותר להגיד ניגר, כי אני ניגר בעצמי"), שהשתקעה בשכונה בינונית בברוקלין של תחילת שנות ה-80, מעוזם של הלבנים בני המעמד הבינוני.

הוריו השמרנים של כריס מתעקשים לשלוח את בנם לחטיבת ביניים יוקרתית ואיכותית שכל תלמידיה לבנים, ורוק בחריפותו מעביר את הצופים דרך מסע ההתבגרות שלו עם ההורים, החברים, הבנות, ועל הדרך גם זורק כמה פאנצי'ם חברתיים. "מי שמצפה לתוכנית דרמה שמתעסקת בגזענות עשוי להתאכזב", מוסר אלי לירוי, התסריטאי הראשי ושותפו של כריס ליצירת הסדרה, מסט התוכנית בשיחת טלפון טרנסאטלנטית. "הסדרה מתעסקת בגרעין משפחתי ממוצע ובקשיים של המתבגר. מצד שני, אנחנו מדברים על אמריקה ואין מה לעשות, גם בימינו יש פה עדיין את עניין השחורים והלבנים. אם יש מישהו שאשם בעניין הגזעים זאת אמא של כריס שבזמנו, כשכריס היה ילד, האמינה שאם היא תשלח אותו לבית הספר של לבנים שבו כולם היו ממעמד בינוני ומעלה, אז הוא יקבל השכלה יותר טובה - מה שלאו דווקא היה נכון".

לירוי (43), סטנדאפיסט לשעבר שחבר לרוק לפני כ-20 שנה בתקופת פריחת מועדוני הסטנד-אפ, הוא שותף של רוק ללא מעט הצלחות כמו "המופע של כריס רוק", שזיכה אותו באמי. הוא גם היה שותף לבימוי טקס האוסקר האחרון, אותו הנחה רוק. "תראה, לא כל אחד אוהב כל דבר", מתייחס לירוי להדחתו של רוק מטקס האוסקר, שהרסה להפקה את חגיגות השמחה על הצלחת הסדרה. "יש המון קומיקאים בארצות הברית, יש המון סגנונות בידור ויש הרבה סדרות בארצות הברית שהן קונצנזוס ומגרפת רייטינג, ועדיין לא כולם אוהבים את זה וזה בסדר גמור. אני חושב שאי אפשר לרצות את כולם, והאמת היא שגם אין לכריס עניין בלרצות את כולם. אנחנו מנסים לעשות את העבודה שלנו על הצד הטוב ביותר, ובסופו של דבר אנחנו עושים טלוויזיה שמצחיקה אותנו ומקווים שזה יצחיק גם אחרים. אני חושב שכריס עושה עבודה מעולה כמנחה, שחקן ובדרן, ואם מישהו חושב שלא, אתה יודע, זה לא סוף העולם, יש עוד מאות ערוצים. בשורה התחתונה, לכל אחד יש את מה שהוא אוהב לצפות בו. אבל בוא נדבר על התוכנית שלנו, שלדעתי היא נוגעת בכולם. אומנם היא מבוססת על חייו של כריס, אבל היא לא לגמרי ביוגרפיה. היא בסך הכל מהווה בסיס לקומדיה משפחתית שמתרחשת בשנות ה-80".

אגב, הסדרה מתרחשת באמצע שנות ה-80 למרות שכריס נולד בשנת 1966, ובשנות ה-80 הוא היה קצת יותר מבוגר מדמותו של הילד בסדרה. איפה הנאמנות למקור?

"כמו שאמרתי, הסדרה מבוססת על חייו אבל לא מדויקת אחד לאחד. היינו יכולים להיות יותר נאמנים ולהציב את דמותו של כריס הילד בשנות ה-70, אבל חשבנו שהעשור הזה כבר טופל בלא מעט סדרות טלוויזיה וסרטים, וחשבנו שיהיה נחמד להציב את הסדרה שלנו בשנות ה-80. בשורה התחתונה, אין חשיבות גדולה מדי לתקופה שבה זה מתרחש. שנות ה-80 משמשות רק כמצע כללי. אני חושב שאחת הסיבות להצלחת הסדרה היא שכל אחד יכול להתחבר אליה. היא עוסקת במשפחה, ולמעשה זאת סדרה חסרת זמן. אגב, כריס עצמו הגיב לעניין במסיבת העיתונאים שבה הושקה הסדרה ואמר 'שיניתי מספיק דברים בסדרה, כך שלא אוכל לקבל תביעה מהמשפחה שלי'".

ועד כמה כריס שותף ביצירת הסדרה?

"הו, הוא שותף מלא. אומנם הוא לא כותב פרקים בצורה מלאה, אבל הוא לוקח חלק בשכתוב הפרקים ובקביעת הדרך הכללית. אנחנו עובדים עם צוות של שמונה כותבים, מתחילים כל שבוע עם רעיונות כלליים ומתחילים לגלגל את הרעיון בינינו, יוצקים מצבים ויוצאים לתהליך כתיבה. אחרי כמה ימים אנחנו מתכנסים שוב, עוברים על החומרים שנכתבו, ובשלב הזה כריס מצטרף אלינו, מעיר את ההערות שלו ומוסיף מההומור שלו. כפרטנר של כריס אני נמצא על הסט כל הזמן ודואג שהבדיחות יעברו כמתוכנן".

יושבים על הסט כל הזמן? מה עם חופש פעולה לשחקנים?

"הנוכחות שלי לא נובעת מחוסר אמון בשחקנים, אלא כדי לסייע להם. אנחנו עדיין נמצאים בתהליך יצירת הסדרה, למרות שהיא כבר רצה כעשרה שבועות על המסך. השחקנים שלנו עדיין לומדים להכיר את הדמויות שלנו, ובכך שאני נמצא על הסט אני יכול לתת להם הערות שמכוונות אותן למקומות הנכונים ולהבנת הגישה של כריס".

אם לרגע משפחת רוק נשמעת לכם כמו "משפחת קוסבי" שגרה במשך עשור בשנות ה-80 בתוך הטלוויזיה שלנו, תשכחו מזה. אומנם גם פה כמו שם יש זוג הורים שחורים וכמה צאצאים, אבל פה בערך מסתיים הדמיון. בזמן שחמולת קוסבי היתה הדבר הכי פוליטיקלי קורקט ועמוס ערכים בטלוויזיה האמריקאית של שנות ה-80, משפחת רוק היא הדבר הכי רחוק ממשפחה נורמלית. כריס הילד הוא ההורה האמיתי במשפחה שמטפל בהוריו, דואג להכין אוכל לאבא שלו שחוזר מהעבודה, דואג לאחיות ומנסה לטפל בבעיות הלא פתורות שהשאירה האמא שיצאה לעבודה, ובין לבין חווה חוויות התבגרות, כמו מציאת חוברת "פלייבוי" שאביו החביא מתחת למיטה. לא משהו שהיה קורה לילדים של ביל קוסבי. בקיצור, הילדים של משפחת רוק הם קצת ההורים, וההורים הם קצת הילדים, או כפי שהגדיר זאת מבקר הטלוויזיה של "USA Today", "זה סוג הקומדיות שההורים מוכיחים שהם אוהבים את הילדים בזה שהם הולכים בבוקר לעבודה וחוזרים בערב הביתה. זאת קומדיה על החיים האמיתיים".

הסדרה עוסקת בעולמו של ילד בן 13 ומועברת דרך עיניו. מי בעצם קהל היעד שלכם?

"נכון שמדובר בנער מתבגר, אבל שזה לא יבלבל אף אחד - מדובר בנער מתבגר שחי בעולם של מבוגרים. הוא מטפל באחים שלו בזמן שההורים שלו בעבודה ויש לו המון אחריות על הראש. אין ספק, מדובר בסדרה למבוגרים למרות שהגיבור שלה הוא נער צעיר. יש לנו הומור של מבוגרים, ואני מניח שיש אפילו הורים שלא מאפשרים לילדים הקטנים שלהם לראות את הסדרה. לא מדובר כאן בגיבור צעיר של דיסני, אלא בגיבור צעיר בסדרה שהיא מסוג אחר".

המבקרים מפרגנים לסדרה. מה התגובות שאתם מקבלים מצופים ממוצעים?

"אני מאמין שכל אחד יכול למצוא את עצמו מזדהה עם הגיבורים. אנחנו מנסים ליצור פה קומדיה שנובעת מהדמויות שלנו, ולאו דווקא מהמצבים. חוץ מזה, יש לנו קלף חזק ביד וזה טיילר ג'יימס וויליאמס, שמגלם את כריס בנעוריו".

אחרי שעבדת במשך שנים עם כריס כמבצע, איך זה לעבוד פתאום מול ילד בן 13?

"תענוג. לדעתי הוא מבריק. יש לו כישרון טבעי ומיוחד. יש הרבה ילדים צעירים שלומדים משחק והופכים לשחקנים בגיל צעיר, ויש בהם משהו מאוד מכני והם לא יוצאים ילדים אמיתיים. מה שנדיר אצלו זה שהוא סופר טבעי. יכול להיות שאחד הגורמים שעוזרים לו לגלם את כריס בצורה מושלמת זאת העובדה שכילד-שחקן שלא חי חיים רגילים, הוא מוקף במבוגרים, אין לו חברה והוא מתמודד עם כל מיני דילמות של עולם המבוגרים. כך הוא יכול להיכנס יותר טוב לנעליו של כריס. בשורה התחתונה יש לו אינסטינקטים קסומים. יש לו חוש מיוחד לקרוא טקסט ולהגיש פאנץ'. זה כישרון טבעי שלא נתקלים בו כל יום. אין ספק שהוא כוכב אמיתי".

_____________________________________________

"כולם שונאים את כריס", יום א', 21:00, ערוץ הצחוק, ביפ