שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בית קטן בערבה

    "לא נראה לי שאני אסכים שוב שיעבדו עוד משהו שכתבתי לסרט", אומרת אני פרו, שלא אוהבת את כל תשומת הלב סביב הסיפור הקצר שכתבה, "הר ברוקבק", ורוצה רק לחיות בשקט בביתה שבוויומינג ולכתוב. ראיון בלעדי

    לסופרת אני פרו, מחברת "הר ברוקבק", סיפור קצר על אהבתם של שני בוקרים הומוסקסואלים בשנות השישים, שעליו מתבסס סרטו של אנג לי המועמד לשמונה פרסי אוסקר, לא ממש אכפת אם הסרט יזכה בתחרות או לא: "זה מעניין אותי ומרגש אותי מעט", היא אומרת באגביות בראיון טלפוני, "וכמובן שאני מקווה שהסרט יזכה בכמה פרסים, אבל אני ממש לא עוצרת את הנשימה. אני לא נמצאת שם, אני לא נאחזת בציפורניי בקצה הצוק. אני מרוחקת למדי מעין הסערה, וטוב שכך".

     

    פרו נולדה בארה"ב ב-1935, ואת ספרה הראשון פרסמה בגיל 49. לפני כן עבדה כעיתונאית ופרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת. מהר למדי הפכה פרו לסופרת מוערכת, וב-1993 זכתה בפרס פוליצר על הרומן "חדשות הספנות", שעובד לסרט בידי הבמאי לאסה הלסטרום. פרו, דוקטור להיסטוריה, היא אישה מבוגרת, רצינית ומאופקת. מעניין להבין כיצד הוציאה תחת ידה את הסיפור "הר ברוקבק", שהוא, אגב, אלים יותר, נוקב יותר והרבה פחות אסתטי ורומנטי מסרטו של אנג לי.

     

    פרו סובלת מאוד מתשומת הלב שהיא זוכה לה בעקבות הסרט. למעשה, באתר האינטרנט שלה היא כותבת שאינה מסוגלת יותר להתראיין על הסרט, והיא מצרפת שם שורה של שאלות ותשובות סטנדרטיות לעיתונאים המעוניינים בראיון. ובכל זאת, לרגל ההפצה המחודשת בעברית של הקובץ "סיפורי וויומינג" בהוצאת "זמורה-ביתן", שבו מופיע הסיפור "הר ברוקבק" (חבל מאוד שהתרגום, שהתפרסם לראשונה ב-2001, הוא כל כך קלוקל עד שאינו ראוי לדפוס), הסכימה פרו לשוחח על הספר ואפילו לומר כמה מילים על הסרט.

     

    הנוף זה המסר

     

    פרו גדלה במיין ולמדה בוורמונט שבצפון מזרח ארה"ב. בראשית שנות התשעים נסעה לוויומינג, הממוקמת הרחק במערב, במסגרת מחקר לרומן "גלויות" שכתבה אז, והתאהבה במדינה. עד מהרה היא העתיקה לשם את מגוריה, ספריה האחרונים מתרחשים בוויומינג והיא עובדת כעת על ספר נוסף על ההיסטוריה של המדינה.

     

    מה גרם לך להתאהב במדינה הזו? מה כל כך קוסם בה?

     

    "בעיני המקום הזה עשיר כל כך בהיסטוריה, האנשים פה מעניינים, הנוף יפה מעבר לכל תיאור, ואני פשוט אוהבת לחיות פה. יש משהו מעניין בהרגשה של חיים במדינה שיש בה הכי מעט תושבים והמון המון מרחב ורוח ואתרים ארכיאולוגיים, מדינה שחיו בה שבטים אינדיאנים וחלקם עדיין חיים כאן. מלבד זאת, אחד מאבות אבותיי בא לכאן ב-1895 עם סוחרי בקר ואפילו קרקפו אותו בוויומינג. הוא לא מת מזה, אלא חזר לסנט לואיס". 

     

    האהבה לנוף הפתוח של וויומינג נוכחת מאוד בכתיבתה של פרו. גם בסרטו של אנג לי מומחשת היטב התחושה הזו ועוצמתו

    של הנוף. באנגלית נקרא הספר "סיפורי וויומינג" בשם "close range", שפירושו "טווח קרוב", אולם הכותרת הזו היא משחק מילים שהלך לאיבוד בעברית, שכן range הוא גם שטח מרעה, ופרו מסבירה כי הכותרת משקפת את הערגה לעבר שבו היו שטחי המרעה העצומים של המערב ציבוריים וחופשיים לכולם.

     

    "אחרי מלחמת האזרחים ב-1860, הקאובויים האמיתיים היו מעבירים את הבקר צפונה מטקסס דרך וויומינג למונטנה ורעו אותו שם. זו היתה אדמה ציבורית. כל אחד היה יכול לרעות שם את העדר שלו. המרעה היה פתוח, כל העדרים התערבבו יחד על פני מאות ואלפי מיילים רבועים. לא היו גדרות ופעמיים בשנה כינסו את הבקר כדי למיין את העדרים השונים. עד סוף המאה ה-19 מתיישבים וחוואים סגרו שטחים רבים בגדרות, ובסופו של דבר נחקקו גם חוקים שחיסלו לחלוטין את המרעה הפתוח. ואנשים כאן עדיין מתחרטים על כך. אחת הסיבות שבחרתי בכותרת הזו היא כדי להעביר את הרעיון של פיסות מהעבר שעכשיו נסגרו בפנינו".

     

    הסגירות הזו מתגלה גם בחיי הדמויות שהן מאוד מופנמות ומתקיימות בחוסר יציבות תמידי, מיום ליום.

     

    "נכון. גם דמויות רבות בספר חיות 'לטווח הקרוב', או 'בשטח מצומצם' ונמנעת מהן הגישה לעבודות, לכסף, למוביליות חברתית. זה ניכר היטב בדמויות ב'הר ברוקבק', שעולמן סגור והן חיות בבידוד באזור שהאוכלוסייה בו מפוזרת באופן נרחב ביותר".

     

    אבל וויומינג אינה רק מרחבים ירוקים ופלגי מים: "אחד הדברים הבולטים והמטרידים בוויומינג היא הגישה ההומופובית", אומרת פרו. הסיפור "הר ברוקבק" התפרסם לראשונה ב"ניו יורקר" ב-1997. בסיפור, שלא כמו בסרט, תופסת מקום מרכזי יותר הסברה כי ג'ק (שמגולם בסרט ע"י ג'ייק ג'ילנהול) נרצח על-ידי קנאים הומופובים. כשנה לאחר שהתפרסם הסיפור נרצח בוויומינג מתיו שפרד. הרצח האכזרי של הסטודנט ההומוסקסואל בן ה-22 בידי שני חבריו עורר בארה"ב תהודה עצומה והעלה על סדר היום את התופעה החמורה של Gay Bashing (אלימות נגד הומוסקסואלים). "אני חושבת שזו אחריותו של סופר לבחון את הנושאים הקשים לעיכול", אומרת פרו, "סופרים ששמים לב למצבים החברתיים כותבים פעמים רבות על דברים לפני שהם מתרחשים. אני יודעת שזה קרה לאחד החברים שלי, שכתב על ילדה שנחטפה לעבדות וכמה שנים אחרי שכתב את הסיפור הנושא הזה באמת הפך לחדשות - דברים כאלה באמת קרו. אבל בזמנו הוא לא ידע את זה. הוא רק חש את זה, לפעמים סופרים כותבים משהו ולאחר מכן הוא מתממש".

     

    והעובדה שהרצח תפס פחות מקום בסרט צרמה לך? בכלל, העידון של הסיפור והכוכבים ההוליוודיים היפים שמגלמים את הדמויות לא הפריעו לך? הרי בספר ג'ק הוא נמוך ושמנמן עם שיניים בולטות ואינס הוא שחיף גבוה בעל אף מעוקל.

     

    "אני לא יכולה להגיד שזה הפריע לי. יש הבדל בין מה שאפשר לעשות על הדף ומה שאפשר לעשות על המסך, במיוחד אם עוסקים בנושא שנוי במחלוקת. אני סומכת על דמיונם של הקוראים, ולכן בסיפור הצעירים לא היו מושכים במיוחד. לעומת זאת, בסרט העובדה שהם היו יפים ומושכים עשתה אותם מושכים פשוטו

    כמשמעו, הם משכו קהל רב ומגוון יותר. לכן אני יכולה להבין למה עשו את זה כך. לא היתה לי בעיה עם זה. ספרים וסרטים הם שני דברים שונים".

     

    אז אהבת את הסרט?

     

    "כן, כמובן. אהבתי אותו מאוד. שמחתי מאוד שהסיפור הצליח, פחות או יותר, לעבור ללא פגע אל המסך, שהשפה נשמרה, והמניע המרכזי והמוקד של הסיפור לא נפגעו. הייתי מאוד מרוצה מזה, כי זה לא קורה לעתים קרובות".

     

    עד כמה היית מעורבת בתהליך העשייה של הסרט?

     

    "הכרתי את התסריטאים לארי מקמרטרי ודיאנה אוסנה שנים לפני שהם עבדו על הסיפור. אני לעולם לא הייתי מרשה לאף אחד אחר להפוך את הסיפור הזה לסרט, אבל בגלל שהכרתי את לארי (הסופר זוכה פרס הפוליצר, שכתב בין השאר את 'יונה בודדה' ו'טקססויל' שמתרחשים במערב הפרוע) והכרתי את רגישותו למערב, ידעתי שהוא יהיה האדם הנכון לעבוד על זה. היתה לי שיחת טלפון ארוכה עם דיאנה כשהם התחילו לעבוד על התסריט, ולארי ואני החלפנו המון-המון פקסים בתהליך העבודה.

    בסוף הם הראו לי את הגרסה הראשונה והוספתי כל מיני הערות בנוגע לדברים שנראו לי לא נכונים, או שלא עבדו כמו שצריך. לפני שהסרט התחיל נפגשתי עם אנג לי פעמיים, פעם אחת בניו יורק ובפעם השנייה הוא בא לוויומינג. נסענו יחד להרים, והראיתי לו את הנוף והמיקום. אבל חוץ מזה, ברגע שהתחילו לצלם לא היה לי כל קשר לסרט. לא הלכתי לסט, לא ראיתי אותו בשלבי עריכה, לא ראיתי כלום עד שהוא היה גמור בספטמבר. את השחקנים ראיתי לראשונה רק בפרמיירה בלוס אנג'לס".

     

    ואהבת את המשחק?

     

    "כן. אהבתי אותו מאוד. אני חושבת שהמשחק היה גאוני".

     

    אז בעצם לא אנג לי בחר את הסיפור ורצה לעבד אותו לסרט, אלא לארי מקמרטרי ודיאנה אוסנה עיבדו את הסיפור ושלחו לו את התסריט?

     

    "אנחנו לא יודעים אם אנג לי בחר את הסיפור, או שהסיפור בחר את אנג לי. הוא קרא את הסיפור ואת התסריט לפני שהוא עשה את 'הענק', אבל מסיבות כלשהן החליט לא לעשות את הסרט אז, והוא חזר אליו רק אחר-כך. וזה טוב שהוא לא עשה

    אותו אז, כי הית' לדג'ר עוד לא היה מבוגר מספיק כדי לשחק את אינס".

     

    אני מבינה שדי נמאס לך מכל תשומת הלב בעקבות ההצלחה העצומה של הסרט.

     

    "כן, לגמרי. עשיתי המון ראיונות והתרוצצתי הרבה בהתחלה, אבל עכשיו אני מנסה לחזור לעבודה הרגילה שלי. אני מאוד שמחה בשבילם על ההצלחה הגדולה - זה טוב לשחקנים, זה טוב לבמאי וזה טוב לתוכן של הסרט שמגיע עכשיו לקהל רחב. אלוהים יודע שהארץ הזאת באמת צריכה לבחון את הנושא הזה".

     

    והספר ודאי מצליח יותר עכשיו?

     

    "ברור. ככה זה עובד. בתקופה שבה אנו חיים כאשר הופכים ספר לסרט זה מיד מעצים את החשיבות של הספר או לפחות את הנוכחות שלו. קולנוע הוא גורם יותר חשוב היום, ככה זה. לא רואים פסטיבלי ספרות בטלוויזיה, נכון?".

     

    ניסו לגייס אותך גם לפוליטיקה, לקידום זכויות הקהילה ההומוסקסואלית למשל?

     

    "קיבלתי המון מכתבים, ערמה ענקית של מכתבים בעיקר מגברים הומוסקסואלים שסיפרו לי את הסיפורים שלהם, גם הטרוסקסואלים כתבו לי".

     

    ואת מזדהה עם הסיפורים האלה?

     

    "לא. למה שאזדהה איתם? הסיבה שכתבתי את הסיפור הזה הוא הרקע שלי כהיסטוריונית. אני עוסקת במצבים חברתיים לא נוחים באופן כללי. אני שמחה שהקהילה ההומוסקסואלית מתקדמת ואני שמחה שהסיפור תורם להתקדמות הזאת, אבל אני לא אקטיביסטית בשום אופן. אני לא לסבית, אני מתעניינת בנושא מנקודת המבט ההיסטורית, הסוציולוגית והספרותית".

     

    את חושבת שכל ההתרחשות הזו תשפיע על הכתיבה שלך בעתיד?

     

    "למה זה צריך להשפיע? אני באמת לא חושבת ששום דבר בכתיבה שלי ישתנה. בכנות, לא נראה לי שאני אסכים שוב שיעבדו עוד משהו שכתבתי לסרט".

     

    למה לא?

     

    "מפני שאני לא רוצה שיעשו יותר סרטים מהיצירה שלי. אני לא אוהבת את כל תשומת הלב הזאת, אני רק רוצה לחיות לי בשקט ולעסוק בכתיבה שלי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: קארן סיפולה
    פרו. קיבלה המון מכתבים
    צילום: קארן סיפולה
    לדג'ר. פרו חושבת שהמשחק גאוני
    אנג לי וקלינט איסטווד בגלובוס הזהב. נפגשה עם הבמאי פעמיים
    צילום: איי פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים