שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    חיפה כבר לא כל כך אדומה
    ב"מעיין הבירה", מוסד חיפאי ותיק, דיברו השבוע בגעגועים על חיפה האדומה, המערכניקית של פעם. מה קרה לפוליטיקה? מה קרה למשרתי הציבור? שיחה, מלווה בהרבה אלכוהול, עם הוותיקים של חיפה, אלה שעבורם שביתת הימאים של 51' היא עדיין סיבה טובה לקלל את בן גוריון
    בשנים האחרונות רעדה האדמה בחיפה פעמיים. ככה זה כשראשי עירייה מיתולוגיים, מנהיגי פועלים בסדר גודל של אבא חושי ויוסף אלמוגי מתהפכים בקברם. האדמה רועדת. בפעם הראשונה רעדה האדמה בשנת 2003, כאשר יונה יהב, איש מפלגת העבודה מזה 40 שנה, והטוען לכס ראש העירייה עבר למפלגת שינוי. אם לא די בכך, בתור איש שינוי – ואחרי שנציגת העבודה הסירה בדקה ה-90 את מועמדותה לטובתו - הוא גם זכה בכס.

     

    "שינוי", צקצקו זקני חיפה בלשונם, "לא פחות ולא יותר. היורשת הרעיונית של 'הציונים הכלליים' השנואה, מעוז הבורגנות. ועוד בחיפה, עיר הפועלים".

     

    עוד לא התאוששה חיפה האדומה מההשפלה, החלו השמועות לזרום מירושלים. זו דרכן של שמועות בחיפה. עולות בנחת בדרך פרויד, גולשות ממרכז הכרמל דרך הדר אל העיר התחתית, זולגות מתחת לגשרי הקישון: יהב במגעים עם אולמרט מ'קדימה'. סוף העולם. לא פחות. מבחינת ההיסטוריה החיפאית, זו הנקודה הימנית ביותר על הסקאלה שישבה אי פעם בקומה השלישית בבניין העירייה. ביום ראשון שעבר נחתם ההסכם, ואם זו לא סיבה לאבא חושי ולאלמוגי לתת עוד סיבוב תת-קרקעי, מה כן?

     

    צילום וידאו: שי רוזנצוויג 

     

    אבל ב'מעיין הבירה', מוסד מיתולוגי חיפאי בפני עצמו, רעידות אדמה אינן מפסיקות לרגע את מזיגת הגולדסטאר, הקרלסברג או הגינס. מול 18 ברזי הבירה של המעיין והאוכל המזרח-אירופאי הכבד הרובץ בבטן, צריך הרבה יותר מסתם מהלכים פוליטיים של ראש העירייה בכדי לגרום לסערת רגשות. הזכרת שביתת הימאים למשל, זאת מ-1951 הוא נושא טעון שכזה, מין ניצוץ שיכול להדליק את חבית אבק השריפה. מאחר וקהל הלקוחות הקבוע של מעיין הבירה מורכב מהאליטה של צי הסוחר ההיסטורי (והפנסיונרי) של מדינת ישראל, די בכך שקפטן ליימי מאזכר את האירוע, כדי להסביר למה הפסיק להצביע בבחירות, וכבר מצטרפים כמה מיושבי השולחנות הסמוכים ומפליגים בנאצות כלפי בן גוריון שהפעיל את הצבא כדי לשבור את השביתה, או נגד פלוגות הפועל שסייעו בידו.

     

    אהרון בורר, מבלה את שעות הצהריים מול כוס בירה במעיין. במשך 30 שנה היה איש קבע בחיל החימוש, אבל הוא זוכר גם ימים קשים יותר. "לפני קום המדינה, המצב הפוליטי בחיפה היה עוד יותר חמור. מי שלא היה לו פנקס אדום, לא היה לו מה לחפש עבודה. במשך שנתיים הייתי מובטל. העזתי להיות חבר ב'ציונים הכלליים'. במשך שנתיים הייתי מגיע פעמיים בשבוע לסידור עבודה ולא היה עם מי לדבר. לא עזר שאבא שלי נפצע בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, לא עזר שהדוד שלי היה המהנדס היהודי היחיד בנמל. למי שלא היה במפלגה הנכונה היה קשה מאוד לחיות אז בחיפה". מצבו של בורר השתפר רק אחרי קום המדינה כאשר הצטרף לצבא הקבע.

     

    חוסר הצדק לא הפריע אז למישהו להמשיך ולהצהיר על נאמנותו לצד האדום של המפה הפוליטית. היום הציבור ב'מעיין הבירה' קצת יותר פרגמטי ומעורב בדעותיו, אך לאורך השנים היה המקום מעוז מערכניקי ידוע. "אבא שלי היה מערכניק כל השנים", מפליג בזכרונות בעל המקום הנוכחי, ראובן מאיר, בנו של נחום מאיר, האיש שחצב את המעיין עוד בשנות ה-50, תחילה כאטליז ובהמשך כבית מרזח ומסעדת פועלים. "הוא תמיד היה מצביע למערך, וכשהמפלגה הייתה זוכה בבחירות הוא היה מחלק בירה חינם לכל הנוכחים. גם גוראל היה ידיד אישי שלו, כך שהוא לא התכוון להחליף נאמנויות".

     

    והדור החדש? "אני לא יודע", מתפתל ראובן. "גם אני הייתי מערכניק כל השנים, אבל הפעם אני מצביע קדימה. רציתי להצביע לשרון אבל אצביע גם לאולמרט. הייתה לי התלבטות והחלטתי בעד אולמרט. הוא עדיף בעיני על פני פרץ".

     

    יעקב ברוומן, גם הוא קפטן בדימוס, הוא מהבודדים שמחזיק באמונותיו הסוציאליסטיות גם היום. "כן חיפה אדומה, ואני אדום בנשמה ואני לא מתבייש להגיד את זה וללבוש מעיל אדום. מה קרה? מי בנה את המדינה הזאת? כל מי שהגיע אחר כך, הגיע אל המוכן. ושאף אחד לא יגיד לך משהו אחר. אני מצביע למערך בגאווה. בלי שום רגשי נחיתות".

     

    "אבא, חוץ מעלה ירוק כולם מושחתים"

     

    אלא שגם האדוקים ביותר מתחילים להתפכח לנוכח ערבוב הכיוונים של הפוליטיקה הישראלית. ימין זה לא ימין, שמאל זה לא שמאל, ועל המרכז עדיף בכלל לא לדבר. מעברו של יהב לקדימה, ואזכור כל פליטי השחיתויות וחדרי החקירות שהתקבצו בה, סוחט מברוומן משיכת כתף אדישה משהו. "כולם אותו דבר. כולם מושחתים, דואגים רק לעצמם. מה אתה חושב, שפעם זה היה אחרת? מי שיכול היה לדאוג לעצמו, עשה את זה.

     

    "אתה יודע מה הבן שלי אמר לי? הוא מצביע לעלה ירוק. אמרתי לו, מה אתה משוגע? אתה רוצה סמים? אמר לי, אבא כולם חוץ מהם מושחתים".

     

    "אני לא מצביע לכנסת", מצהיר קפטן ליימי. "בפעם האחרונה הצבעתי ב-77'. עזרתי לליכוד לעשות את המהפך. למה לי להצביע? כאן זה דמוקרטיה אמיתית? זה לא דמוקרטיה אמיתית. רק באנגליה, באירופה יש דמוקרטיה אמיתית. בחירות אזוריות זה הפיתרון. כשהחבר פרלמנט שלך יודע שאתה עוקב אחריו ותשלם לו על העבודה שלו בבחירות הבאות, הוא מתחיל לעבוד. אז אתה לא תראה דיונים בכנסת שאף אחד לא נמצא בהם. כי אם אתה תראה דבר כזה יום אחר כך אתה תרים טלפון לחבר כנסת שלך ותשאל אותו איפה הוא היה בזמן הישיבה. מה הוא עשה בשבילך, הבוחר שלו. עד שלא יהיה פה דבר כזה לא תהיה פה דמוקרטיה אמיתית".

     

    עוד אחד שלא מצביע הוא אברהם סעדיה. סעדיה היה 'בוסן', המקבילה לרס"ר משמעת בצי הסוחר. אצל סעדיה מתערבבת המרירות על גורלו של צי הסוחר הישראלי עם התסכול המוכר כל כך, על עוולות הפוליטיקה והפוליטיקאים: "כולם מגעילים אותי. נהיינו מדינה מגעילה. בכל העולם הייתי, לא שמעתי דבר כזה. אותנו, את הימאים הישראלים, לקחו יום אחד, שמו בשק וזרקו על החוף. מי משיט כיום את האוניות הישראליות? רק צוותים זרים.

     

    "תגיד לי למי ולמה צריך להצביע. לאן הלך הכסף שלנו? 35 שנה אני משלם למדינה מסים. עוד לפני שראינו לירה מהמשכורת, כבר הורידו לנו את כל המסים. לאיפה הלך הכסף הזה, תגיד לי? איך זה ייתכן שפנסיונר צריך לחיות עכשיו מקצבה מסכנה של 1,600 שקל, איפה הכסף?"

     

    הדיון והוויכוח במעיין הבירה נמשכו עוד שעות ארוכות. מפלס המשקה בכוסות ירד ועלה שוב, וירד. "אנחנו משפרים את הממוצע הישראלי בשתיית בירה. שותים כמו כל הישראלים ביחד", צוחקים ברוומן וקפטן ליימי. אוכלים עוד קצת פטריצ'אן וצ'יפס, נהנים מהשקט שבבועה הקטנה בעיר התחתית, בחיפה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלעד גרשגורן
    יונה יהב. העריק?
    צילום: אלעד גרשגורן
    צילום: אחיה ראב"ד
    עיריית חיפה. מי היה מאמין?
    צילום: אחיה ראב"ד
    מומלצים