רוח הקודש
כבר כמעט 30 שנה יהודית בן יעקב עוזרת לכולנו לקבל את השבת. בלי ציניות, עם המון מוזיקה טוב וכמה עצות לחיים. בואו להכיר אותה
השנה היא שנת 97', השנה בה התקבלה ההחלטה להסב את רשת ג' לתחנה שתיועד למוזיקה ישראלית בלבד. יהודית בן יעקב היתה בדרכה לאולפנים כדי להגיש בפעם הלפני-אחרונה את התוכנית השבועית שלה, "כאן, שם ובכל מקום", אחרי 18 שנה בהן שודרה התוכנית במשבצת הקבועה שלה, ימי שישי אחר-הצהריים, ממש לפני כניסת השבת.
"הייתי בטוחה שאני הולכת להגיש עוד תוכנית אחת ודי", משחזרת בן-יעקב. "ובדרך לשם קיבלתי טלפון מלשכת מנהל הרדיו, 'אל תגידי שהתוכנית יורדת, תגידי שאת עוברת ל-88FM. ומה שאמרתי בתוכנית היה 'אנחנו לא הולכים, אנחנו רק עוברים תדר'".
"לעבור תדר", ברוחניות מתקדמת, פירושו להתקדם לשלב התפתחותי גבוה יותר. יכול להיות שזה מה שקרה גם ל"כאן, שם ובכל מקום", מהתוכניות הוותיקות ברדיו הישראלי, ששודרה מאז אותו היום באותה השעה, שישי בחמש, ב"קול הדרך לעסקים" - היום 88FM. התוכנית שרדה בין היתר בזכות מחאה קולנית של לא מעט מאזינים מכורים, שכבר התרגלו לצרוך את הקבלת-שבת שלהם עם קול הפעמונים של בן-יעקב, כשהיא מגישה את המוזיקה שעורכת דליה הלר.
יש משהו טקסי, כמעט מדיטטיבי, בהאזנה ל"כאן, שם ובכל מקום". אות הפתיחה, Pegao של Jose Feliciano ("האות עושה לי 'הקשב'. הוא ממרכז אותי"), משליך את משתמשי הקצה של התוכנית לבועה, סטייט אוף מיינד. משהו בנשמה נענה לקריאה הזאת בהתמסרות פבלובית, אין ספק שזוהי שעתה היפה של הסנטימנטליה, של האין-ציניות. בן-יעקב מכניסה דיסק ומוציאה דיסק, ועל הדרך גם מנפקת תובנות על החיים. כמעט תמיד יושב מישהו בצד השני, שהמילים שבן-יעקב מנגנת בקול שקט נופלות אצלו במקומות הנכונים.
"יש תגובות כל הזמן", מספרת בן-יעקב. "אנשים מתקשרים כי הדברים שנאמרים מדברים אליהם, לפעמים אומרים דברים כמו 'וואו, מה שאמרת עכשיו, זה בדיוק מה שרציתי לשמוע'. חוץ מזה יש כאן עצמה של רכות, יש שקט, אין כאן שום ג'ינגלים של אני-אני-אני".
והדברים שאת אומרת בין השירים, מאיפה הם מגיעים?
"זה לא רציונאלי, מהצד אולי זה נראה כמו אילתור, אבל זאת פשוט יצירה שמתזמרת את עצמה. זה סך המרכיבים של הרגע, כמו השעה ביום והיום בשבוע, המוזיקה והמילים של השירים. מובן שעדיין לצד זה ישנה הידיעה שאני ברדיו ממלכתי ואני מדברת ברררריש, החלטתי להישאר איתה למרות שהיום כבר מותר לדבר איך שרוצים בתוכניות מהסוג הזה".
איך את נזהרת ממלכודת הקיטש?
"זה דיבור שיוצא מהלב, גם אם הוא לא תמיד הגיגים גבוהים, עם כוונה לתת ולעשות טוב. אני משתדלת להיות אמיתית כדי לא לגלוש לשם, כדי לשמור על תכנים לא לעוסים ולא נדושים. יש גם את הקסם של השעה והזמן שגורם לדברים להתקבל אחרת, עם פחות הגנות. קיבלתי הרבה תגובות של מאזינים שזאת הנקודה השפויה בסביבה".
התוכנית מאוד מזוהה איתך, אבל הבחירה המוזיקלית היא של דליה הלר.
"כן, וזה דבר מופלא. דליה מכירה כל פיפס שעשיתי במשך השנים בכל התוכניות והיא עורכת בשבילי טוב יותר ממה שהייתי עורכת בשביל עצמי. הריקוד שלנו ביחד שנותן עוד רובד לתוכנית, אני משווה את זה למעשה של אהבה שיש בו נתינה הדדית".
יש בדרך כלל קו שמחבר בין השירים?
"לא בהכרח. כשזה עולה יפה החיבור הזה נוצר מעצמו, כמו מערך שיעור שכאילו נכתב מראש בצורה מדויקת. בשעה הראשונה היום, למשל, חזר על עצמו עניין החיתוך הסופי בפרידות. כשיש פרידה פיזית בזוגיות צריך לחתוך גם את החיבורים האחרים. לא שווה לסחוב גוויות, אלא ללמוד את הלקחים ולהמשיך הלאה. אי אפשר לנתק את הזוגיות ולהתגעגע כל הזמן אחורה".
בפרק הקודם
גבר-גבר
סמדר שילוני
הם משקיעים חמש דקות עבודה לפני כל תוכנית, ואולי בזכות זה שורדים כבר תשע שנים. הצצה לאולפן של עמנואל רוזן ודני סידס
יש משהו מאוד מלטף בקול שלך, אפילו תרפוייטי הייתי אומרת.
"יש משהו שהוא מעבר למילים שנאמרות. יש הרבה מרכיבים שהופכים את התוכנית למה שהיא, וזה שהכל קורה ברדיו זה יתרון עצום, כי אפשר להעביר תחושה. כל מה שקורה כאן מתרחש בתיאטרון שהמאזין בונה לעצמו, ובפאוזות מסוימות בדיבור שלי, למשל, המאזין מכניס תפאורה שהוא בנה בעצמו. בגלל זה התוכנית נוגעת במקום אישי. זה לא סוד שהרדיו הוא כלי שהצד החזק שלו הוא הפעלת הדמיון. החשיפה החזותית משבשת. אני אומרת הרבה פעמים לאנשים חובבי רדיו לא לבוא לבקר ולראות את אחורי הקלעים כי הפנטזיה משתבשת".
ועל זה תעיד שפחתכם מניסיון אישי. זה קרה לי ברגע בו ראיתי את בן-יעקב בפעם הראשונה וקלטתי לתדהמתי שהיא – אין דרך אחרת להגיד את זה – בלונדינית. אודה ולא אכחיש, בשנים שבהן נצמדתי למקלט בשישי אחר הצהריים, במרכז התפאורה שהקים הדמיון האישי שלי, ישבה אשה כהת שיער, עם אפיל אפלולי, פאם-פטאלי כמעט, ולחששה אל המקרופון לאור נרות. מכל הג'אז הזה נשאר הנר שבן-יעקב מדליקה כשהיא נכנסת לאולפן. היא יודעת את זה.
"אנשים אמרו לי את זה לא פעם במשך השנים" היא מודה. "אני זוכרת אינסידנט אחד, כתבתי צ'ק באיזו חנות ואחת המוכרות כמעט נפלה מהרגליים. 'אני חשבתי שאת טיפוס שאנטית', היא אמרה לי, 'של עציצים וכריות'. יש לי הרבה חלקים שלא באים לידי ביטוי במראה החיצוני הסטריאוטיפי, אני גם לא מתחייבת להישאר בלונדינית לנצח. מאוד נוח לי שם".
מה כל כך נוח?
"כשיש שיער לבן יותר בעייתי לכסות אותו בצבע כהה. זה לא כזה מורכב. לפעמים אני מסתכלת מהצד ויודעת שזה סטריאוטיפ, אבל אולי אני פה כדי ללמד אנשים שסטריאוטיפים זה משהו שאפשר לוותר עליו".
למרות התחושה ש"כאן, שם ובכל מקום" מתנהלת על אי בודד, אוטונומיה קטנה של נועם וזרימה, הרוחניות הזאת לא תלושה מהחיים היומיומיים של בן-יעקב, שמתפקדת גם על תקן של יועצת רוחנית. "אני עוזרת לאנשים בקטע של כאבים פיזיים", היא מסבירה, "וגם בבעיות יותר מורכבות, ושם נכנסים גם הבנות ורעיונות רוחניים שהם בחזקת הוראות יצרן של איך נכון לתחזק את המכונה המשוכללת – הגוף, הנפש, מחשבות, מערכות יחסים".
את רואה את עצמך בתוכנית יעוץ ברדיו?
"בזמן אחר ברדיו אחר, אבל לא כרגע. זה לא נראה לי מציאותי במסגרת העבודה שלי ברדיו. מה שכן, אני עובדת על תוכנית חדשה, שתהיה בעצם סדרת תוכניות תחת הכותרת 'רוח וחומר למחשבה'. כבר עשיתי תוכנית אחת ששודרה וקיבלה תגובות מצוינות, תוכנית שקראתי לה 'פני הדור כפני הכביש', שנשענת על הרעיון שהכביש משקף הרבה מאוד מהחוליים החברתיים שלנו, הרבה צדדים שלנו כחברה באים לידי ביטוי בהתנהלות שלנו על הכביש. בתוכנית הזאת אני נותנת הצעות וכלים פרקטיים איך ליצור את השינוי".
ושם את מייעצת למאזינים?
"שם יש ראיונות עם מומחים, אנשים שמדברים את האני מאמין שלהם ממקום אכפתי. יש גם הבעת דעה שלי, מעין הזמנה אידיאולוגית לעשייה. מישהו אמר לי שזה נשמע כמו קריאת התייצבות לתנועה עממית, אבל זה נכון, אפשר ליצור מדינה אחרת. אני רוצה לעשות עכשיו תוכנית על חשיבות הבחירות שאנחנו עושים בחיים, זה אפרופו הבחירות הקרבות".
"יש תגובות כל הזמן". בן יעקב
צילום: דני דגן
מומלצים
