היכרויות ברשת: למצוא את המחט בתוך השחת
להיכרויות באינטרנט אין קוד לבוש, לא צריך להתקלח ולהתאפר, צריך רק כסא טוב וסבלנות. אבל איך מוצאים את האחד שיהיה שווה לקחת סיכון ולנסות ללכת איתו הלאה? הרי אי אפשר להעביר את כולם את מבחן המציאות, חייבת להיות דרך לברור מראש. אז מצאתי לי מכשיר
יש לי שלושה כרטיסים באתרי היכרויות - ורצון להכיר. מה שלא ייאמר על האינטרנט כדרך להכיר, זו אופציה אמיתית. היא נגישה, היא זולה (לא צריך להתלבש, לנסוע, לשבת ולהזמין/לרקוד, לנסוע חזרה, להתפשט ולקום עייפים למחרת), והיא הכי זמינה שיש. היכרויות באינטרנט לא מצריכות שום סבב טלפונים לפני, או התארגנות המונית. זה בסך הכל דורש נגישות למחשב ואינטרנט, מה שיש היום כמעט לכל אחד. אין שום קוד לבוש מחייב, לא צריך להתקלח ולהתאפר לפני המאורע, צריך רק כסא טוב וסבלנות בתחת. אבל בעצם, אפילו זה לא. אפשר גם לפתוח כרטיס באיזה אתר ולחזור לעיסוקים האחרים, רק פעם בכמה זמן להציץ מה חדש. זה פשוט שם, אתה לא צריך לעשות כלום מלבד ההשקעה הראשונית שלך וכניסות מידי פעם לאתר.
מדריך:
"שפת הגוף" באינטרנט
אילה בבצ'יק
לכאורה, זו סתירה: איך תיתכן "שפת גוף" במקום כמו האינטרנט, בו הגוף הפיזי שלנו אינו קיים? ובכל זאת, המרחב הממוחשב הוליד שפת גוף ייחודית, דיגיטלית, המשפיעה על ההיכרויות. לא אחת קורה בהתכתבות בצ'אט, או בתוכנה למסרים מיידיים כמו מסנג'ר או אייסיקיו, שכבר לאחר מילים בודדות, ולפעמים עוד טרם נאמרה המילה הראשונה, אנחנו פוסקים דעה נחרצת על האדם שמולנו. אם התרשמתם מאוד לטובה בצ'אטים, יהיה קשה מאוד לשנות את הרגשתכם כאשר "תראו", גם אם זה לא בדיוק האביר על הסוס הלבן או סינדרלה עליה חלמתם
איך מזהים את הגבר הרציני? נתחיל מהסוף: לא מזהים! הם באים בכל הצורות והגדלים, בכל הסגנונות והמינים, בכל הצבעים, עם כל המילים... אי אפשר לזהות אותם בכלל. אולי רק בגלל זה אני כל כך רוצה שימציאו מכשיר זיהוי לגבר רציני. מה קרה, אסור לבקש שפעם אחת בחיי אני אשען לאחור ואביט, בעוד מישהו או משהו אחר עושים את העבודה בשבילי, את מלאכת הגישוש, הבירור והסינון?
הכל פתוח ואין ביטוח
אחד הסיכונים הראשונים שצריך לקחת עם הכניסה לעולם ההיכרויות המקוון הוא בדיוק הסיכון הזה. כמו בכל דבר אחר בחיינו, אין שום דבר שהוא בטוח. אין תעודת ביטוח, אין דרך לדעת איך דברים יתפתחו ומה יהיה בסוף. נכנסים עם הרבה סימני שאלה, ואף אחד לא יכול לענות עליהם, מלבד הזמן שחולף. אחרי שמבינים ומקבלים את רוע הגזרה, שהכל פתוח ואין ביטוח, ממשיכים הלאה. גם אם אין הבטחות, אנחנו בכל זאת רוצים להימנע מכל מיני הסחות
בדרך אל האושר. הסחות בצורת מפגשים לא מתאימים, היכרויות לא מתאימות, בזבוז זמן ומשאבים נפשיים וכספיים (המון אנרגיות הולכות על היכרויות חדשות). אבל איך עושים זאת? איך מוצאים מחט בערימה של שחת, ומי האידיוט ששם אותה שם מלכתחילה?
המפתח, במילה אחת, הוא אינטואיציה. זה "המכשיר הגאוני" שהמצאתי בשביל עצמי. לא יכולה לומר לכם בוודאות היכן הכפתורים של המכשיר הזה, מה מידת הדיוק שלו ומהם אחוזי ההצלחה, אבל זה המכשיר, וזה מה יש. ניסיתי שיטות אחרות, הרבה מאוד אפילו. ניסיתי לסנן לפי מילים, משפטים, נושאים, הכנתי כל מיני מלכודות, אבל לא באמת קיבלתי משהו שיכולתי להסתמך עליו בצורה מדעית. הפלא ופלא, זה לא מדע.
לא מילים, מטרות, הצהרות. אלא תחושות
ומה המכשיר אומר לי בעצם? לא הרבה, חלקי משפטים ומסרים. הוא אומר לי אם יש שם "את זה" או שלא. הוא מאתר פוטנציאלים למיניהם, על פי קריטריונים משלו, שלא תמיד אני מבינה, אבל משתדלת לקבל. הוא מצליח לסנן לי בדרך
היכרויות מקוונות:
המחיר גבוה מדי?
שרית פרקול
לפחות בארה"ב, חיפוש בני זוג באינטרנט הוא כבר חלק מההתנהגות המקובלת, אם כי סקר צרכנים של ג'ופיטר מראה שהמשתמשים חושבים שהתשלום בעד התענוג גבוה מדי
אפשר לשרוד פגישות עיוורות, צריך לדעת לבחור את הנכונות. לא כל פגישה חייבת להיות אסון, צריך לקחת הכל בצורה הנכונה, בקלילות, בלי לחץ. להכיר בני אדם זו חוויה נחמדה ויכולה להיות גם נעימה. אדם שאני מסוגלת לשבת איתו שעה או ארבע שעות, זה אדם שאשמח "לבזבז" עליו פגישה. ומה לעשות שלא כל אדם שני באתרי היכרויות הוא כזה, לא עם כל אחד יש לנו קליק, חיבור, עניין. בדרך כלל זה מאוד בנאלי ואנמי. מעין שגרה של השחוקים והעייפים,
מריצים סדרת שאלונים מדפים מתפוררים ומצהיבים, מסמנים "וי" ומחפשים התאמות וקשר מתאמי.
מבט פילוסופי:
איך מתאהבים?
אבינועם בן זאב
אומרים שגברים נמשכים לצורה החיצונית, בעוד שנשים מחשיבות יותר את האישיות ואת המעמד הכלכלי והחברתי. אז זה יופי, או אופי? האינטרנט מציע תשובה אפשרית
לא לכפות על עצמך פגישות, רק בשביל לומר "נפגשתי"
איך מוצאים את המחט? הרבה סבלנות. לא לכפות על עצמך פגישות, רק בשביל לומר "נפגשתי". זה מה שניסיתי בעבר לעשות, ולמזלי תפסתי את זה בזמן. פעם הייתי רצה לפגישות, קופצת מאחת לשנייה במהירות האור, את שמותיהם בקושי זכרתי. ברור שלא היה לזה הרבה סיכוי. כל אחד שנוצרה איתו שיחה מינימלית, זה היה מסתיים בדייט. כמעט כל שיחת טלפון היתה מסתיימת בפגישה. היום כבר לא. לא בכוח, לא בשביל להוכיח לעצמי שחזרתי למעגל
המחפשים והמחפשות. המעגל הזה לא בורח לשום מקום, לצערי.
פעם הייתי פעם במעגל המתופפים. אם זה משהו דומה, איפה חותמים ויתור? איזה כאב ראש, לא יכולתי לשמוע כלום יומיים אחר כך. אבל מה, כשרון גדול גיליתי, כשרון בריחה - מהמעגל. הם עוד מחכים לקטע הסולו שלי. שיחכו, יש לי זמן.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
