כל יום אני מאבדת בחור יפה?
אני מנסה להיזכר, מתי בפעם האחרונה פגשתי בחור יפה באוטובוס. זה לא שאני לא נוסעת באוטובוסים, אבל אני פוגשת שם רק קשישים, או חיילים. וברחוב זה בכלל בלתי אפשרי, כי איך אדע מה התחביב שלו ואיזו פגישה אידיאלית בעיניו?
"כל יום כל יום בכל רחוב
כשהוא עובר קרוב קרוב
לרגע קט ואווילי
אני שלו והוא שלי"
כתבה רימונה די-נור ושרה יפה חוה אלברשטיין, בשיר "כל יום אני מאבדת", והמשיכה:
"צמוד אלי מבלי לזוז
הוא לצידי באוטובוס
ואנוכי בחלומות
כבר מנקדת לי את שמו".
אני מנסה להיזכר, מתי בפעם האחרונה פגשתי בחור יפה באוטובוס. זה לא שאני לא נוסעת באוטובוסים, אני דווקא כן. בתור בת של חבר דן בגמלאות, אוטובוס זה לא מילה גסה בשבילי, גם לא אחרי שהפך מילה נרדפת לפיגועים. עשיתי בילדותי הרבה מאוד "טורים" עם אבא שלי בקו 12 התל-אביבי, הצטרפתי אליו לפעמים לנסיעות מיוחדות, ועד היום יש לי פינה חמה בלב לתחבורה הציבורית.
למעשה, אני אפילו מעדיפה אוטובוס. כלומר, הייתי מעדיפה שיהיה לי נהג פרטי, שיסיע אותי לכל מקום בלימוזינה עם בר משקאות, טלוויזיה וחיבור לאינטרנט אלחוטי. אבל בינתיים, במקום לנהוג, אוטובוס הוא מבחינתי אופציה חביבה, עדיפה על פני נהיגה, שגם מאפשרת לי לקרוא ספר בדרך.
לעיתים קרובות הם מלווים במקל, או בפיליפינית
אז אני נוסעת באוטובוסים, אבל איפה איפה הם, הבחורים ההם, מהשיר ההוא? מסתבר שהם התבגרו בינתיים, שיבה זרקה בשיערם, קומתם השתוחחה, ולעיתים קרובות הם מלווים במקל, או בפיליפינית. הם מחייכים אלי בחביבות כשאני מפנה להם את מקומי, אבל לכל היותר הם יכולים להציע להכיר לי את הבן שלהם, או את הנכד.
אפרופו הנכד - זה עוד זן של גברים החובשים את ספסלי האוטובוסים, עולי ימים במיוחד, חיילים. חלקם אכן בחורים יפים, אבל עברתי כבר באי-אלה שנים (לא יותר מדי, מיינד יו) את הגיל בו יצאתי עם חיילים בסדיר.
כשניסיתי לחפש במאגר התמונות משהו מתאים ללוות את הרשימה הזאת, לא מצאתי אפילו תמונה אחת לרפואה של בחור יפה באוטובוס. מה שכן, מצאתי תמונות של יפנים ברכבת התחתית, חלקם דווקא נראו לי לא רעים. גם בסאבוויי בניו-יורק זכורים לי בחורים די יפים. הם יושבים וקוראים ספר כיס, או את המקומון, ולפעמים הם יושבים עם לאפטופ על ברכיהם (מישהי כאן כתבה בתגובה לאחת הכתבות, שהלאפטופ מסכן את הפוריות שלהם. לא שזה אכפת לי במיוחד, בסיבוב השני הזה). אז אולי, אם היתה לנו רכבת תחתית, הייתי יכולה להתחיל לנקד שמות בחלומות.
האם הם פוקדים את בית הכנסת רק בחגים, או גם בשבתות?
וברחוב, מה עם הרחוב, כשהוא עובר קרוב קרוב? אז כן, לפעמים אני רואה בחורים יפים ברחובות, כשאני כבר מגיחה החוצה (שוב, לא יותר מדי, מיינד יו). אני מסתכלת עליהם, ושואלת את עצמי - איך אפשר להכיר בחורים ככה סתם ברחוב? מה אני יודעת עליהם? מה התחביבים שלהם? מאיזה מוצא הם? האם הם פוקדים את בית הכנסת רק בחגים, או גם בשבתות? מה הסרט האהוב עליהם? כמה ילדים יש להם? מה הפעילות הספורטיבית שהם מעדיפים? מה הם מחפשים באשה, אם הם בכלל מחפשים? ומה הפגישה האידיאלית בעיניהם? והכי חשוב, מה הם כותבים בטקסט החופשי שלהם?
אולי זה מוזר, אולי אפילו קצת עצוב, אבל עשר שנים באינטרנט, עשור של היכרויות עם טקסטים לפני שאני פוגשת את האדם בשר ודם, גרמו לכך שאני לא מצליחה להכיר בחורים סתם כך ברחוב. נראה לי שאיבדתי לעד את היכולת הזאת, אז לא פלא שאני מאבדת בחור יפה כל יום.
אהבה בימי אינטרנט
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
