שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יונת הנפש
    "יונה ונער" הוא סיפור יפהפה על השיבה הביתה. לכמה בתים בעצם: לשובך, לבית בעמק, לטבע ולאהבה. אבל גם הגיבור וגם הקורא לא מוצאים בסופו מנוחה לנפשם ומרגישים טעם של החמצה

    "יונה ונער" הוא סיפור על שיבה הביתה: יונת הדואר, אחת מגיבורות הספר, גומאת מרחקים רק מתוך תשוקתה הקבועה לחזור אל השובך שלה (על כן היא מכונה באנגלית "הומינג פיג'ן"). גם יאיר, המספר והדמות המרכזית, חוזר לבסוף אל בית פשוט ושורשי שמצא בעמק, הרחק מנישואיו העשירים והכושלים בעיר, והשיבה הזאת מייצגת גם חזרה שלו אל עצמו ואל אהבת נעוריו. והשאלה היא למה בכל זאת נותרת בסוף הקריאה איזו תחושה של כישלון, של משהו שלא הגיע לידי גמר ולידי פיענוח, ועוד נחזור לעניין זה. מכל מקום, גם כשהשיבה הושלמה לכאורה, יונת הנפש של המספר לא מוצאת מנוח אמיתי לכף רגלה. גם מאיר שלו לא, כמדומה.

     

    בין שיבת היונה לשיבתו של יאיר, מציע לנו הספר עוד כמה שיבות אל עוד כמה בתים יפהפיים ונשכחים: אל הטבע הארצישראלי, ואל מכמני השפה העברית, ואפילו שיבה אל חוכמת המלאכה – כגון בניית בית, נטיעת תאנה, הכשרת יונת דואר. וכן, גם שיבה אל המאבק המדמם על הבית במלחמת העצמאות ("על חוט השערה ניצחנו שם. זה היה מהניצחונות האלה, שהמנצח מופתע יותר מהמפסיד"). "יונה ונער" הוא אכן ספר מלא חמדות וריתוקים שמגיש מאיר שלו, עילוי אמיתי בידענותו, בכושר ההתבוננות שלו וביכולתו לספר את העצים ואת האבנים ואת האנשים.

     

    הנה למשל תיאור של שילוח היונה - "שילוח" ולא "שליחה", מדייק שלו, ומייד תבינו את ההבדל ("התינוק" בקטע הבא הוא כינויו של הנער שנתפס לעניין היונאות, והוא מתבונן בפעולת המדריכה שלו): "הוא הביט בידיה הנשלחות קדימה ולמעלה, בגופה הנמתח, בשדיה שגאו פתאום תחת חולצת העבודה האפורה... השילוח היה כה חלק עד שהיונה נראתה כחיוך שניתק ופרח מגופה, והמראה כה יפה ומושך עד שהתינוק לא ידע מדוע הוא בוש בהתרגשותו". ואגב, האם ידעתם שהמתנה המסורתית שמגישים בעלי שובכים ליונים השבות ממרחק היא זרעים של חשיש? כלומר, אותה בדיחה ותיקה מ"ילקוט הכזבים", על
    ההוא שניסה להעביר במכס זרעי מריחואנה והגדיר אותם כ"מזון לציפורים" ("ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו") מבוססת, מתברר, על עובדה ממשית.

     

    שלו מספר בעניין גדול גם על עניינים רחוקים לכאורה, כמו למשל על דרך העגור בשמיים, שקול קריאתו רך אבל נשמע למרחקים, ומתברר שבניגוד לשאר העופות, הדואים רק ביום על גבי האוויר החם, הוא עף גם בלילה: "העגור הוא העוף הגדול היחיד שגם דואה וגם מעופף... ואת הים השחור, שהחסידה מקיפה בכמה ימים של דאייה, הוא חוצה בלילה אחד של מעוף". והנה הסבר על נטיעת תאנה, בשלב הכיסוי בעפר (בהנחייתו הסלנגית של קבלן ירושלמי): "לא להדק עם הרגליים, פרא אדם! לא לחנוק אותה!... תעמוד בנימוס על ארבע ותלחוץ עם הכפות ידיים. קצת בכוח והרבה בעדינות". והנה מוזיקת לילה זעירה: "שמעתי את משב הרוח המיוחד לעצים הגדולים, את המחזור השני משלושת מחזוריה של יללת התנים, ואחר כך ציפור לילה שקוֹלה נוּגה וחלוּל וקצוב, דייקני כמטרונום".

     

    ותפתח היונה את פיה

     

    עלילת "יונה ונער" מורכבת משני מעגלי חיים נפרדים המתרחשים בזמנים שונים, וחידת החיבור ביניהם, הנקודה שבה נושקות שתי העלילות המקבילות זו לזו, היא מוקד המתח של הרומן. המעגל האחד, העכשווי, הוא של אותו יאיר, מדריך תיירים שחרחר וגוץ הנשוי ליפהפייה עשירה וקרה, המקיים יחסי יריבות עם אחיו היפה והחלקלק, ויחסי אהבה עם חברת-ילדות חמה ופקחית, ומהרהר רבות בהוריו - ובעיקר באמו הנערצת, החושנית והבלתי צפויה, שמתה לא מכבר. המעגל השני הוא סיפור אהבה מימי מלחמת השחרור בין נער ונערה, יונאים צעירים, שנפגשו בזכות יונת דואר והתאהבו, עד שאותו נער, אשר כונה "התינוק", נהרג בקרב בירושלים.

     

    שלו מניע את העלילה המורכבת הזאת בקלילות, ובאותה עין מתבוננת וחדה: הנה האב הרופא של יאיר מפרק שלט מהדלת "בריכוז ובמאמץ, קצה לשונו נע בקצב סיבובי המברג", והנה האם מסמיקה לנגד האב: "אמי האדימה. היו לה שני סוגים של הסמקה: אחד שירד מהמצח והעיד על מבוכה, ואחד שטיפס מן החזה והעיד על כעס. הפעם הסומק עלה מן החזה". החיכוך בין הדמויות, באהבתן ובעוינותן, הוא בדרך כלל שנון או מבדח ממש. הנה דיאלוג קצר ואלים בין רעייתו של המספר, ליאורה האלגנטית והצוננת, לבין גיסתו השמנמנה והעליזה, המדווחת על חיבתה לבחורים גדולים (למרות שנישאה דווקא לבחור יפה וקר, שהוא אחיו של המספר):

     

    "'אם זה מה שאת אוהבת, למה לא בחרת לך בהמה כזאת?' שאלה ליאורה. 'בחרתי לי בהמה מהסוג שלך'."

     

    ויאיר מסכם: "משפחתנו היא, אפוא, משפחה קטנה, אבל מלאת חיבה".

     

    כל הקטעים האלה, הדרמטיים או החרישיים, מסופרים בעברית העשירה והמדויקת של מאיר שלו, המשלבת בטבעיות סלנג עם שפת התנ"ך ושירה. וכחלק מהצבעוניות, זוכה גם כל אחת מהדמויות בספר לכינוי או לאפיון לשוני: כך למשל אביו של יאיר מכונה "אביכם", כי ככה קראה לו האם המסויגת, וד"ר לאופר, מומחה היונאות שאליו מתנקזים כמה מצירי העלילה, אינו מדבר על עצמו בלשון זכר-יחיד, כמקובל, אלא בלשון נקבה-רבות, מתוך הזדהותו עם היונים.

     

    והנה, למרות ש"יונה ונער" הוא ספר גדוש מכל טוב, הוא סובל משתי החמצות עמוקות: האחת היא, כאמור, החמצה רגשית. הפסיביות של יאיר, ניסיונו לרצות את אמו והאופן שבו הוא פועל על פי התסריט שהיא, כך נדמה לו, קבעה עבורו - ובלשונו: "כאשר איווית וציווית" – מעוררים תהייה לאורך הסיפור, ובסופו מתגלגלים לאכזבה ממש, מול פעולות סתומות ואכזריות של הגיבור. בסוף העלילה יאיר נותר לא מפוענח לעצמו והנתיב הזה מסתיים באופן שטחי למדי.

     

    ההחמצה השנייה היא בתחום האמינות הסיפורית, וגם היא נחשפת בחלק האחרון. הספר, שנפתח בתמונה ריאליסטית עזה ואמינה ממלחמת השחרור, של יונה הממריאה אל ביתה באמצע קרב נורא בירושלים ("ולרגע אחד כל העיניים וכל האצבעות ליוו אותה, עושה את כל מה שכולנו רצינו לעשות: הביתה. לחזור... והיא - הכחול אפור שלה נבלע בתאומו שבאופק וכבר היא איננה. ולמטה שבו האצבעות אל ההדקים והעיניים אל הכוונות והקנים שבו לרעום והפיות להיאנק ולהיפער ולגמוא אוויר") - גולש לבסוף לאירועים דמיוניים. כמה דמיוניים? יונה מדברת ואיש מרחף ואף יותר מכך. למעשה, הצומת בו מתחברות שתי עלילות הסיפור מתגלה כהזוי, וזה עומד בסתירה לאופי הדייקני של המציאות שתוארה עד כה, לקסם שהופק דווקא מן הפרטים המוחשיים והכמו-טריוויאליים של העולם. זוהי, אפשר לומר, הפרה גסה של האמת הסיפורית כאן, שכמעט התמכרנו לה קודם.

     

    "יונה ונער" מאת מאיר שלו, הוצאת "עם עובד", 365 עמ'
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים