תחת גפנו
"עם הזמן", האלבום החדש של אביב גפן, מכובד, נעים, ומוצלח למדי, אבל רחוק מלטלטל ולהסעיר
בכל הקשור לפרובוקציות, ראיונות ויחסי ציבור, אביב גפן לא השתנה הרבה. מוזיקלית, לעומת זאת, הוא משתדל לנטוש את עולם הגימיקים באלבומו החדש. זה אלבום צנוע למדי, מהורהר מאוד, בהפקה מינימליסטית של עופר מאירי. 10 שירים בלבד תמצאו פה, שרק אחד מהם ("מחר", שממשיך את גל גרסאות הכיסוי בעברית ל"קלוקס" של קולדפליי) מיועד לכבוש את הרדיו.
ניכר בגפן שהוא באמת ובתמים מנסה לגלף שכבות עומק בעצמו באלבום הזה, בניסיון להתבגר. בחלק מהשירים זה מצליח, כך למשל ב"זוהרים" ו"העולם התחתון של האהבה", שמשלבים בהצלחה בין אינטימיות לעוצמה, או ב"את הכלב ואני" וב"אין זמן תחת השמש" שחותמים את האלבום עם טעם טוב. בשירים אחרים זה נשמע קצת פחות טוב, כך למשל ב"זה רק הלב שכואב לך", שכבר שמו לב לפני לכך שאואזיס שרו אותם קודם (תחת השם "שמפיין סופרנובה"), או "בשבילך" ו"במגיפה" שלא מצליחים להתרומם.
אבל גם השירים הפחות טובים באלבום לא מביכים, והחטא הגדול שלהם הוא שעמום קל. ביחס לעברו של גפן, זה אחד מאלבומיו היותר שלמים מגובשים. גפן היה ונשאר מלחין בחסד, גם אם לא מקורי מאוד. בגזרת הטקסטים ניכר באלבום שיפור של ממש. הבעיה העיקרית שלו היא שהתעוזה האישית שהוא מנופף בה תמיד אף פעם לא מתורגמת להברקות אמיתיות, לגאונות מוזיקלית של ממש.
מאז אלבומו הראשון והמטלטל, גפן לא שינה את פני המוזיקה בארץ. להיטים קצביים, בלדות יפות, ושירים נעימים להאזנה - יש לו אינספור ועוד יהיו לו רבים - אבל גם באלבום הזה גפן לא נוגע בפסגות של ממש, ומכל הקריירה הארוכה שלו, עדיין אין אפילו לא שיר אחד מושלם, פורץ דרך, מבריק באמת.
גפן הוא היום זמר ויוצר עסוק, שעובד קשה מאוד, בעל שורשים מוזיקלים אמיתיים שבאים לידי ביטוי ביצירה שלו, אבל גיבור רוקנ'רול אמיתי, אני חושש, כבר לא ייצא ממנו.
לפנייה לכתב/ת 
