להקשיב למלאכים

בקיץ 2005, כשהודיעו על פתיחת סיבוב ההופעות של דפש מוד, עוד הרבה לפני שפארק הירקון נכנס לרשימה, ישר קניתי שני כרטיסים להופעה בלונדון. תמיד טוב שיהיה. כמה חודשים לאחר מכן, כשנודע על בואם לארץ, התרגשתי מכך שהם סוף סוף עושים את הצעד ובאים לכאן, אבל על כרטיסים בוומבלי ארנה לא מוותרים. התגובה האופיינית של החבר'ה היתה "בשביל מה לנסוע לשם? הם הרי באים לארץ". זה היה מיותר להסביר להם שכבר ראיתי אותם פעמיים ואין כמו לראות אותם בלונדון. לא לקחתי סיכון שהדפשים יחליטו לבטל ברגע האחרון והעדפתי לעמוד יחד עם 12 אלף בריטים תחת קורת גג אחת בשבוע שעבר בלונדון. ולא שזה כל כך נורא, נהפוכו. אפשר רק להתפלל שהאווירה בהופעה של דפש מוד בוומבלי ארנה תחזור על עצמה גם בישראל. אם כאן הישראלים נמחצים בשורות הקדמיות של הופעות רוק ואף אחד לא יוצא פראייר, הבריטים עומדים בנחת גם על הגדרות, כשהם מחזיקים פיינט בירה בידם ושרים בקולי קולות את כל המילים.

(צילום: קראל לחמי)

לפני ההופעה המיוחלת הקפדתי לא להיכנס לשום אתר מעריצים או לקרוא ביקורות מחו"ל כדי לא לגלות בטעות את רשימת השירים המתוכננת להופעה. אז מי שלא רוצה ספויילרים שיפסיק לקרוא עכשיו. למי שנשאר, אפשר לגלות שדפש מתעלים על עצמם מהופעה להופעה ובסיבוב הנוכחי הם שברו שיאים בעיצוב הבמה. אם בסיבוב הקודם של 2001, הם התהדרו במסך ענק שהוקרנו עליו וידאו קליפים מיוחדים, הפעם הם הצליחו ליצור וידאו קליפ בלייב שהוקרן על מסכים ענקיים המתפרקים לחלקים, גופי תאורה שיורדים על הקהל, לשון במה של 20 מטר שנכנסת לתוך הקהל, שתי פלטפורמות לקלידים שנראו כמו גשר חללית באנטרפרייז וכדור מתכת ענק שהיה במרכז הבמה עליו ריצדו קטעי מילים שסימלו את האווירה בכל שיר.

המופע שצולם במלואו הוקרן על גבי המסכים הניידים בשיטת וידאו ארט המפרקת את התמונות לאימג'ים כמו בסרט קולנוע ישן. ממרחק של עשרה מטרים מהבמה הבנתי איך האפקט של הצילום המחוספס נוצר. על עדשות המצלמות הושמו שרשראות חרוזים צבעוניות, נוצות ועוד אביזרים ומתקן הידראולי נענע את המצלמה כך שהתמונה במסך תצא מרצדת.

ההופעה נפתחה עם ניסורי הגיטרה של A Pain That I'm Used To, השיר הפותח את האלבום החדש, Playing the angel. הקהל באקסטזה, משתולל, אלפי הבזקי פלאשים, אין כמעט צורך בתאורה. ההתרגשות ממשיכה עם השיר השני באלבום, John the Revelator. דייב גאהן, שעולה עם חליפה לבנה וווסט שחור מסורתי מתחת, לא מראה סימנים שהוא בן 44 ונראה במצב מצוין. הלוואי על ההורים של כולנו (רק תורידו את ההתמכרות לסמים כמובן). מרטין גור לא נשאר חייב וכמו בכל הופעה דופק תלבושת שמנסה להתחרות על תשומת לב הקהל. הפעם הוא נראה כמו ספק עורב שחור ספק מלאך המוות עם מוהיקן נוצתי שחור. אנדרו פלטשר, האיש והקלידים, לא מראה ניסיון להיות מקורי ועולה עם חליפה לא מחמיאה שגורמת לו להיראות מבוגר לגילו.

לשלישייה המנצחת הצטרפו כוחות חיזוק חיצוניים בדמות מתופף וקלידן, שניגן רוב ההופעה במקום פלטשר. זה האחרון העדיף לקרוץ ולנופף לאנשים בקהל ואפילו הרשה לעצמו להדליק סיגריה למרות שחל איסור חמור לעשן בתחומי האולם. אדם פשוט מהקהל שנתפס מעשן זכה לביקור נימוסין מהמאבטחים שהוציאו אותו מהאולם.

סיפקו את הסחורה

האלבום החדש קיבל ייצוג נכבד של 7 שירים מתוך 22 שנוגנו בהופעה. כמובן שאי אפשר לקבל את הכל, והרבה מאוד שירים לא נוגנו, כמו Shake the disease (שנוגן בהופעה ביום למחרת בביצוע שקט של מרטין). אבל יחסית לשעתיים הופעה החבר'ה סיפקו את הסחורה מעל ומעבר. אחרי שמרטין פתח את ההדרן הראשון ב-Leave In Silence בצורה תיאטרלית ונוגה, דייב עלה על הבמה ופלט "מרטין היפה..." ושניהם החלו להתפקע מצחוק. דייב הוסיף 'we're getting gay and gayer' ומרטין השיב לו בטון ציני עם ג'סטות נשיות 'oh go get a room'. למרות יחסי השנאה והאיבה ביניהם, כפי שמתבטאים בתקשורת, נראה שגאן וגור הם החברים הכי טובים על הבמה. הם מתחבקים, שרים ביחד, מחליפים ביניהם קריצות עין ומתבדחים. נקווה שהאידיליה הזאת תחזיק מעמד לפחות עד ההופעה בישראל.

קיבלנו עוד שני הדרנים המפוארים - Just Can't Get Enough, Everything Counts המרגש שמחציתו הושר באקפלה על ידי הקהל, Never Let Me Down Again ו-Goodnight Lovers שחתם את המופע.