בחזרה לתרבות העוני?

התיקון לחוק ב-2001 לא חידש; הוא רק החמיר את העיוות שהיה קיים ממילא ולפיו ניתנה גם בשנים הקודמות קצבה מוגדלת פי 4 לילד הרביעי וקצבה מוגדלת פי 3.5 לילד חמישי ומעלה. העיוות הזה סתר את חוש הצדק הטבעי ואת ההגיון הכלכלי. הוא העצים את העוני משום שעודד ילודה במשפחות עניות ביותר. משפחה חרדית או ערבית עם שישה ילדים זכתה לקבל מממשלת ישראל קצבת ילדים של 37,200 שקלים שנה; משפחה עם שלושה ילדים קיבלה קצבה של 8,220 שקלים בשנה בלבד.

כלל כלכלי-סוציאלי ידוע הוא שהוצאות המשפחה על כל ילד נוסף פחותות מההוצאה על הילדים הקודמים. כך בא לידי ביטוי היתרון לגודל: הילד ה"חדש" משתמש בבגדיו של אחיו הצעירים ממנו, חולק איתם חדרי ילדים ומקבל מהם את ספרי הלימוד. לכן במדינות שבהן נהוגות קצבאות ילדים כמו בישראל, הקצבה לילד הרביעי קטנה משמעותית מהקצבה לילד השלישי וכן הלאה. לפי המדידה המקובלת באיחוד אירופי, צרכי הקיום של משפחה עם שישה ילדים גבוהות רק ב-80% מצרכי הקיום של משפחה עם שני ילדים. לפי החקיקה הישראלית שהייתה נהוגה ב-2001, קצבאותיה של משפחה כזו היו גבוהות ב-800% (!) ממשפחה עם שני ילדים.

מערכת קצבאות הילדים של 2000 נחשבה לאבסורד. מערכת קצבאות הילדים של 2001 נחשבה כבר לטירוף גמור ולסיכון חברתי חמור. היא לא יכלה להתקיים גם אלמלא ההכרח לקצץ בתקציב הממשלה אחרי האינתיפאדה. דווקא לטובת העניים והחלשים, אסור לחזור לא אליה ולא לזו שקדמה לה.

החל מ-2002, וביתר תוקף בשנים 2003 ו-2004, קוצצו (על-ידי השרים שלום ונתניהו) קצבאות הילדים גם בסכומי הכסף ששולמו עבור הילדים הראשונים, ובמיוחד עבור הילדים במשפחות ברוכות ילדים. בשנה שעברה שילמה המדינה קצבאות ילדים בסכום כולל של 4.3 מיליארדי שקלים - במונחים ריאליים כחצי ממה ששולם ב-2001, וזאת אף שמספר הילדים הזכאים לקצבאות עלה ב-7%. ספק אם אי-פעם בתולדותיה של מדינת רווחה כלשהי במערב בוצע חיתוך כה חד ואכזרי בקצבאות סוציאליות.

היעד שנקבע תחילה ל-2006 והוארך אחר-כך עד ל-2009, הוא להגיע לקצבה אחידה לכל ילד, יהיה אשר יהיה גודל המשפחה. נכון להיום, היעד טרם מומש. שני הילדים הראשונים מקבלים קצבה של 144 שקלים לילד (הועלתה באחרונה ב-4 שקלים) והילדים מרביעי ומעלה מקבלים 401 שקלים לילד (הועלתה ב-10 שקלים). זה עדיין פער בלתי סביר, העומד בסתירה להגיון הסוציאלי: משפחה עם שישה ילדים מקבלת קצבה של 1,464 שקלים לחודש, פי 4.8 ממשפחה עם שני ילדים. הילד החמשי עדיין "שווה" 230% יותר מהשני במשפחה.

ובכל זאת, המשפחות מרובות הילדים נפגעו קשות: משפחה עם ארבעה ילדים מקבלת קצבה הנמוכה בחצי ממה שקיבלה ב-2001; משפחה כזו הפסידה תמיכה ממשלתית של 7,500 שקלים בשנה. משפחה עם שישה ילדים הפסידה תמיכה של 18 אלף שקלים בשנה. אלו סכומי עתק, ששינו ללא היכר את דפוסי החיים במשפחות גדולות במגזר החרדי והערבי. רבים הצטרפו לכוח העבודה, בעיקר במשרות חלקיות - אבל רבים לא פחות הידרדרו לעוני מוחלט והמירו את קצבת הילדים בקצבת הבטחת הכנסה.

עכשיו מבקשות המפלגות החרדיות להפסיק את תהליך ההתכנסות של הקצבה לסכום אחיד עבור כל ילד, ודורשות להחזיר

את הקצבה המוגדלת-מאוד לילדים החל מהרביעי במשפחה. כדי לממן את המהלך מבלי לפרוץ את מסגרת התקציב, מוכנות המפגלות החרדיות - ואולי גם קדימה - להפחית את בסיס הקבצה ל-100 שקלים לחודש, מ-148 המשולמים כיום. משפחה עם שני ילדים תפסיד, לפי הצעה זו, קצבה של 100 שקלים לחודש, 1,200 שקלים לשנה. כך ייחסכו כ-800 מיליוני שקלים ממשפחות עם שני ילדים. לאן ילך הכסף? כמה יותר קצבאות תקבל משפחה מרובת ילדים, בת 4 ילדים ויותר? ברור שמצבה הכספי צריך להיות טוב יותר מכפי שהוא כיום. כלומר, טוב אפילו מכפי שהיה לפני השינויים ב-2001.

זו הצעה גרועה מאין כמותה. אם צריך להגדיל את קצבאות הילדים בישראל - ולפי מדדים השוואתיים שונים, אכן הגדלה כזו מתבקשת, כי הקיצוץ היה קיצוני מדי - חיוני להשאיר בעינה את השאיפה להגיע לקצבה אחידה לכל ילד במשפחה. אסור לממשלת ישראל לקבע את סולם הקצבאות הדיפרנציאלי המעוות. אסור לשלם קצבאות גדולות יותר לילדים במשפחות גדולות יותר. הדרך הנאותה לתיקון העוול לשכבות החלשות היא להגדיל את הקצבה הבסיסית בעוד 50 שקלים לחודש - ובה בשעה להטיל על הקצבאות מס הכנסה. מיסוי הקצבאות יהפוך אותן לצודקות: בעלי הכנסות גבוהות ישלמו מס ויקבלו נטו הרבה פחות, בעלי הכנסות נמוכות לא ישלמו מס ויקבלו נטו הרבה יותר.

ממשלה המוכנה להתמיד ולשלם קצבה הגדולה פי 3 עד 4 לילד חמשי ושישי ושביעי במשפחה, יוצרת במו מעשיה עוני שיחמיר מדור לדור: היא מעודדת "תעשיית ילדים" בשכבות החלשות ביותר, המתפתות להוליד ילדים רק כדי לקבל את הקצבה הנוספת - זו שממילא תקוצץ עם בוא הריסון התקציבי הראשון. 

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: איפה ההתנתקות שהבטיחו?