התרחקות לצורך התקרבות
מאז ימי קדם נהגו יהודים מאמינים לפרוש בזמנם הפנוי למקום צדדי ולהתבודד. ההתבודדות, בניגוד לתפילה או למדיטציה, היא שיחה גלויה עם הבורא, בה אנו מסירים מאיתנו את מסכות היום יום ומיטהרים מולו
"קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אלה אשר יקראוהו באמת" ( זוהר,שמות ב').
תורת הקבלה מלמדת כי לתפילה המתוקנת הנקראת בכל יום מן הסידור מעלות רבות וסגולות נפלאות. התפילה מהווה מעין צינור מקשר דרכו מתחבר האדם למקור השפע האלוהי ובכך זוכה להתקרב אל בוראו.
אולם נראה שלא די בכך, מאז ימי קדם נהגו יהודים מאמינים לפרוש למקום צדדי בזמנם הפנוי ולהתבודד. בספרו "ליקוטי מוהר"ן" יצירתו המרכזית והמופתית של מי שהיה מענקי הקבלה והחסידות, רבי נחמן, נכתב: "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכול, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו ובין קונו, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו. ותפילה זו תהיה בלשון שמדברים בה, כי בלשון הקודש קשה לו לפרש שיחתו וגם אין הלב נמשך אחרי הדיבורים מחמת שאינו מורגל בזו הלשון, כי אין דרכנו לדבר בלשון הקודש" (כה, תנינא). מתוך האמור לעיל אנו למדים כי בפניית האדם אל בוראו מעמקי הלב ובשפה פשוטה החפה מכול גינוני לשון גבוהים קיימת מעלה רוחנית גדולה ביותר המסוגלת לישועות רבות.
הנחת היסוד קובעת כי מטרת ההתבודדות היא לנתק את המודעות שלנו, גם אם חלקית, מכל הגירויים החיצוניים המטים אותה לכיוונים שונים, חסרי מיקוד וזאת על מנת לחברה בחזרה לשורשה הרוחני. עצם ההתנתקות הזמנית מהסביבה הרועשת מעניקה שקט נפשי, שלווה, רוגע וישוב-דעת המסייעים לנו לכונן יחסים אינטימיים עם בוראנו.
ר' חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י , ציין כי הפרישות המחשבתית מעלה את האדם למדרגות רוחניות גבוהות מהן יוכל לראות ולדעת מעל ומעבר לנגלה. הוא ביטא זאת במילים: "עליך לבודד עצמך במחשבותיך לרמה הגבוהה ביותר. ככל שאדם מפריד עצמו מן הפיזי, כך תגדל הבנתו ותפישתו". מכאן שההתבודדות הפיזית מהווה צעד מקדים להתבודדות המטפיזית בה יוכל האדם לנתק את עצמו מסביבתו ולהתחבר למהותו הפנימית עד אשר אין הוא חש את ה"אני" החומרי. או אז ניצבת לה התודעה במלוא עוצמתה.
בקרב אנשי רוח ומיסטיקה יש החושבים כי התבודדות היא התבוננות (מדיטציה) אך לצערי טעות בידיהם. ההתבודדות מייצגת את השלב המוקדם שלפני ההתבוננות, בה האדם מביט לפנימיותו באופן אובייקטיבי כאמצעי להגיע להכרה עצמית. ולכן אין לומר כי התבודדות מבטאת מצב מדיטטבי עמוק כלשהו כהתבוננות. כל זאת למרות שקיים ביניהן קשר ישיר ומכנה משותף הכרחי בדרך להתעלות רוחנית.
בחוכמת הקבלה נשנו פרקים שלמים העוסקים בטכניקה המנחה כיצד לכוון את התודעה ולצאת מההוויה הגשמית אל זו הרוחנית ומן החול אל הקודש. ידוע גם שרובן דורשות בקיאות רבה והתכוננות מיוחדת שבלעדיהן עלול האדם לסכן את עצמו ולהימצא בכאוס מוחלט. לפיכך, הדרך הנכונה, שעיקרה להתבודד על מנת לחולל שיח עם הבורא, צריכה להיות בגילוי לב פשוט, בשפת האם ובאופן ספונטאני.
מעצם ההחלטה לדבר עם הבורא בכל יום אנו מושכים אלינו חסדים רבים ומיד מתעוררת התחושה כי חלה בתוכנו תמורה רבה. באם נזכה להתמיד בהתבודדות נוכל חיש מהרה לחוש את קרבת הבורא ונוכחותו.מכאן הדרך קצרה להתבוננות פנימה לתוך ה"אני" האמיתי, ללא מסכות ופחד, וממילא ייחשף האגו שלנו תחת עינה הבוחנת של ההשגחה העליונה.
כך יתבהרו סודות הנשמה החבויים בנו עוד משחר ילדותנו, אלה אשר חיכו לעיתוי הנכון לפרוץ ולהתגלות. קרן האור הרוחנית תזרח על מכלול הבעיות המטרידות את מנוחתנו ותחשוף את המקורות לדפוסי חשיבה והתנהגות המקבעים ומעכבים את ההתפתחות האישית.
בצעדים מדודים, ניסחף לתוך רגעים צלולים של מסע אינטימי לתוככי הנפש , נחקור, נתהה ונחווה אושר עילאי הבוקע מעמקי הנשמה. אם נבין כי התבודדות במהותה מבטאת "התרחקות לצורך התקרבות", נזכה להכיר טוב יותר מי אנחנו באמת.
ההתבודדות היא השלב המקדים להתבוננות. אילוסטרציה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
