שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החוקית והאחרת, מונולוג בשני קולות
    החוקית: היא ילדה, אני אשה. היא רווקה. אני נשואה. היא הורסת לי את החיים באיטיות ראויה לשבח והיא רוצחת אותי לאט אבל בבטחה. אני מתעבת אותה. גם אותו - אבל איתו התחתנתי. והאחרת: הוא איתי תמיד, אבל הוא באמת לא שלי, אני לא קידשתי אותו ולא ענדתי לו טבעת ולא נשבעתי שבועות שווא. הוא איתי תמיד, גם כשהוא לא נוכח. זו המהות וזו האהבה - אני לא זקוקה לשבועות כדי להפר אותן, נהנית ממה שעכשיו

    אני פוקחת את עיניי ולא רואה כלום. חושך כמעט מוחלט, עד שאט אט משהו משתנה. איזו צללית מתגלה לי אי-שם בזווית החלון, ואני מצליחה לראות משהו בתוך החדר שכה ברור ומוכר לי באור.

     

    אני שוכבת במיטתי. מיטה המיועדת לשניים. אני אחת. איפה הוא? אני תוהה, ויודעת שהתשובה מוחלטת חסרת טעם לוויכוח. פעם הייתי מתווכחת עם עצמי. לא בטוחה, חוששת, מבועתת שמחשבותיי נכונות ומסיטה אותן במהירות אל הכיוון החיובי. מגינה עליו כמו מטומטמת. הייתי מטומטמת. טוב, אני עדיין.

     

    עובדה. אני כאן לבד, הוא לא איתי. לילה. חושך מבהיל בחוץ ויורד גשם. שירה נרדמה מזמן. הבית מסודר בקפידה, והסיר עם המרק מחכה לו על הגז... הוא לא בא. ידעתי שהוא לא יבוא, אבל עשיתי דווקא. שיכאב לו הלב, שיתעורר לו המצפון, שיעז להסתכל לי בעיניים. אני יודעת שפעם הייתי שם איתו בתוך ים התכלת המתחלף לפי עונות השנה לירקרק עד ירוק. הייתי שם. היום מחליפה אותי מישהי אחרת. מטומטמת אחת! אני מכה את עצמי.

     

    אז אני בוהה בזווית החלון ומצליחה לראות את וילון השיפון מתנופף באיטיות לפי קצב קבוע. הרוח הקרירה עוטפת את החדר בקור, חודרת אליי דרך החריץ הפתוח של החלון ומכאיבה. עצמותיי מורגשות יותר מאי פעם, אני מתקפלת כדי להיעלם, ואני שוב שואלת "איפה אתה? למה?"

     

    אין מי שיענה לי. הפסקתי להתפלא מעובדה זו. הפסקתי גם לדמוע. אני בוהה, ומסתובבת. לא מסוגלת להירדם. כבר התרגלתי לחשיכה, אני רואה את ארון העץ שמולי ואת הראי בפינת החדר. ואת הכסא המלכותי שקיבלתי ממנו במתנה בגיל 26. קצת לפני החתונה. קצת לפני שירה. קצת, ממש מעט לפני שמתה האהבה...

     

    אני מסלקת מחשבות על גירושים, אין לי כוח  

     

    אני לא כזאת זקנה, אני רק בת 30. יש לי ילדה בת שנתיים, ואין לי איש שאוהב אותי. יש לי מחשבות על גירושים, אבל אני מסלקת אותן. אין לי כוח. רק המחשבה על כך מתישה אותי, וכשאני מסתכלת על עצמי במראה אני רואה אשה מבוגרת, כמו דודה כזאת, ככה אני נראית. שיער בלונד צבוע, לא תמיד אני מספיקה עם השורשים. עיניים חומות בהירות, עייפות, חלשות. גוף רפוי. רזה אבל רפוי. לא נוטפת סקס כמו ההיא. היא ילדה, אני אשה. היא רווקה. אני נשואה. היא הורסת לי את החיים באיטיות ראויה לשבח והיא רוצחת אותי לאט אבל בבטחה. אני מתעבת אותה. גם אותו - אבל איתו התחתנתי. הייתי שם לפניה, והוא רכושי. מי היא בכלל? מה היא עושה לו?

     

    מפתח מגשש בדלת הכניסה. אני שומעת רחש של תזוזה מתכתית וכבדה. הדלת נפתחת. הצרור כולו נוחת על השולחן, משמיע צלילי מתכות מתערבבים. צעדים קטנים מלאי רגשות אשם עושים דרכם למטבח - אני יודעת כי הכנתי לו את המרק האהוב עליו. המכסה נפתח ומונח על השיש. כף נוגעת במרק הפושר, אני שומעת שפתיים שואבות מים. עוד כף. ועוד. הוא אוכל מהסיר, מבויש מכדי לקחת צלחת ולחמם. אני מחייכת לי. נצחונות קטנים יש לאשה שכמותי.

     

    הוא חולץ נעליים. אני שומעת אותו, כל תנועה שהוא עושה מצטיירת במוחי, ואני כאילו צופה בו מרחוק בדמיוני. עכשיו הוא ייכנס לחדר לקחת מגבת ותחתונים - הפיג'מה כבר מחכה לו מקופלת במקלחת. הוא אפילו לא ישים לב שאני ערה. מכירה את הטקס הזה, פעמיים בשבוע בלילה, כל השאר זה כנראה קורה בבקרים, בעבודה שלהם. כן, כך הוא הכיר אותה. בדרך כלל זה גם ימים קבועים, אני חושבת שהם תכננו את זה מראש, כך הוא יכול לומר לי שבימים אלה הוא חייב להישאר עד מאוחר; "את יודעת שהיום אני לא יכול לצאת מוקדם? יש לי ישיבה, לא יודע עד מתי, זה יכול לקחת שעות". או "היום אנחנו יוצאים כל החבר'ה מהעבודה, אני לא אוכל לקחת את שירה". ככה הוא, מתכנן את השקר ומשקר אותו מוכן וראוי למפגש איתה.

     

    "את מדמיינת", הוא פוסק בנחישות, ואני משתתקת

     

    ואני כאן, מגדלת את שירה שלנו לבד. הוא איתנו ממש רק בשבתות וחגים, בטח זה השיר של הזונה הקטנה. סליחה, אני כועסת. לפחות לכעוס מותר לי - את זה הוא לא יכול לבטל, לא את זה ולא את הרגשות שלי. את כל השאר הוא מצליח לבטל במיומנות מדאיגה. "את מדמיינת", הוא פוסק בנחישות, ואני משתתקת. אולי הוא צודק, אולי אני סתם מתמסכנת, אולי אני מאשימה אותו על לא עוול בכפו? כל כולי הופכת לגוש מלא של ספקנות. כעס עצמי. אשמה. מצפון. פתטיות. והוא השלם והחזק. כבר לא פוחד ממה שיש לו להפסיד, שקוע ברווח שהוא זה עתה קוצר. אני רוצה להראות לו מה הוא מפסיד, אני רוצה לגרום לו להבין שאני לא מובנת מאליו. אבל אני לא מסוגלת ללכת...

     

     


    אימיילים כל היום, אהבה וירטואלית ומוטרפת (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

     

     

    האחרת:

     

    זהו. פעמיים בשבוע זיון מטורף בבית שלי. פעם אחת ב-06:30, לפני העבודה. אימיילים כל היום, אהבה וירטואלית ומוטרפת. הודעות בסלולרי בקצב מסחרר, דיבורי סרק, מגע.

     

    לקח לו זמן לפחדן הזה עד שהבין שהוא יכול להרוויח שני עולמות. אשתו, מרוב שהיא עסוקה בלהיות אמא ולסדר ולנקות ולבשל, לא שמה לב שהוא בורח לה. הוא יהיה שלי בסוף. אני יודעת את זה. בעצם, אני לא יודעת. אני רק מקווה.

     

    אני אוהבת אותו אהבה שכמותה לא חוויתי מעולם. אני אוהבת אותו ומעריכה ומעריצה. והוא האיש הכי חשוב והכי יקר לי בעולם. הוא, היותו, ישותו, ממלאים את נפשי ואני לא זקוקה למאום מלבדו.

     

    אני לבד עכשיו. לוגמת את הטיפות האחרונות מהכוס השלישית שהיתה מלאה יין אדום, מרלו. הנאה צרופה. אני מתמוגגת לי לנוכח ריחו שטרם התפוגג מן האוויר ונזכרת איך לפני דקות מעטות הוא היה בתוכי, הופך אותי לצדדים, קדימה ואחורה ומהצד, הפוכים וגב אל בטן, היד שלו מטיילת לאורך גופי נעצרת במקומות הנכונים. פראות ועדינות נשזרות בלילות הספורים שלנו ומביאות אותי אל שיאי האושר שיש באפשרותי לחוות.

     

    נשמע קצת שטחי? אולי פתטי? אני לא. אני המאהבת הכי פחות פתטית שיש, אין כאן דביקות ולא שושנים ושוקולדים, שהם סימן מובהק לימים שהתבטלו תוכניות, עקב העובדה העצובה והלא עצובה שהגבר שבחרתי לי הוא לא "שלי".

     

    הוא איתי תמיד, אבל הוא באמת לא שלי, אני לא קידשתי אותו ולא ענדתי לו טבעת ולא נשבעתי שבועות שווא. הוא איתי תמיד גם כשהוא לא נוכח. זו המהות וזו האהבה - אני לא זקוקה לשבועות כדי להפר אותן, אני נהנית ממה שעכשיו.

     

    אומרים לי שזה כך כי אני צעירה, שום דבר לא מוחלט ונעול, הכל פתוח. אולי צודקים. אולי הפרספקטיבה הנוכחית על החיים תשתנה, אולי אלמד גם אני למצוא משהו טוב בהתבייתות האידיוטית של האנושות. אולי. אני סקפטית.

     

    בכל אופן, עכשיו השקט שאחרי הסערה. כשהוא בא, התשוקה בוערת בשנינו. אנחנו לא מספיקים להחליף מילות נימוסים, לשאול לשלומו של האחר, ואנחנו כבר ערומים, נתקלים בחפצים, נחבטים בגפיים, אף אל אף מתנגש, מגששים לשפתיים, צמאים לקרבה, למגע – כמו מתוך סצנה פרועה של סרט אהבה. השמיים הם הגבול, ואנחנו שם.

     

    ואז, אנחנו מתחילים לדבר, גולשים מנושא לנושא. הוא מספר לי על שירה, האושר הגדול בחייו, אך גם הנטל המעיק ביותר. זה נוראי להרגיש את זה, וזה הרבה יותר קשה להודות בזה. אני גאה בו שהוא מודה. הוא מדבר על עינת - "עינתי" שלו - ממש מספר לי עליה; כמה שהיא עובדת קשה, ואיזה אוכל היא מכינה. הוא גם עושה השוואות בינינו - איך אני מדהימה אותו במיטה וכמה שהסקס עם עינת כל כך שיגרתי ומשעמם, שלא לדבר על תדירותו. הוא גם מספר לי שהיא מוזנחת - לא מקפידה לגלח רגליים, תמיד יש לה שורשים כהים כי היא לא מקפידה לצבוע לבלונד, אבל היא אמא נהדרת לשירה - את זה הוא מדגיש, ונדמה שגם מעריץ בה. אולי גם אני בשקט, בתוכי. אבל בדמיוני אני רואה אשה כנועה וטיפשה, חסרת אונים מתוך בחירה. ליבי מתמלא חמלה עליה, על החיים שנסתרים ממנה דווקא בגלל המרוץ המונוטוני שהיא שרויה בו. זה גם לא מעודד אותי למצוא לי מישהו לגור איתו או להתחתן איתו. למה לי? אני שואלת את עצמי, ואף תשובה לא מספקת. אני לא רוצה בעל כמוהו! אני לא רוצה "בעל", אני רוצה להיות ברשות עצמי. אני אני אני!

     

    ועכשיו, ה"אני" שלי לבד, העצמי שלי חוזר למצבו החסר, ריק מתפשט בי. ולרגע, אני עצובה.


    פורסם לראשונה 05/05/2006 07:26

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    מיטה זוגית מבוישת לעומת "שבתות וחגים" לבד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים