יהדות אמריקה מכריזה עצמאות?

ביום העצמאות ה-58 של מדינת ישראל, יש יסוד מוצק לדעה שיחסי ישראל ויהדות ארצות-הברית - ובמידה מסוימת גם יחסי ירושלים-וושינגטון - מצויים בתהליך של היחלשות הדרגתי, וזאת מסיבות שאיש לא היה מעלה בדעתו ב-1948. ישראל והקהילה היהודית בצפון אמריקה הצליחו והתחזקו הרבה מעבר למשוער, עד כדי כך שהפכו לקורבן להצלחתן. להוציא בעלי עניין (רגשי, שכלתני או מקצועי), הממשיכים לעסוק ביחסים הללו ובתיחזוקם, רובה של היהדות כאן ושם אינם באמת מכירים זה את זה, ואינם נוקטים מאמץ אינטלקטואלי וארגוני כדי לתקן זאת.

שנת 1948 היוותה אירוע מכונן בחייה של יהדות ארה"ב. עד לאותה שנה, היו היהודים שם המיעוט האתני-דתי היחיד במארג האמריקני שנעדר ארץ-אם, מולדת ברורה שניתן להתייחס אליה, לערוג ולהתגעגע. לאיטלקים-אמריקנים הייתה את "הארץ הישנה", בין אם הביטו אחורה לאיטליה עצמה או לסיציליה. כך גם ליוונים, לפולנים, למקסיקנים ולאירים אזרחי ארה"ב.

היהודים, שהגיעו בגלי ההגירה הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית ה-20, היו בחזקת פליטים שברחו מאירופה ונמלטו מאנטישמיות ורדיפות. אף יהודי שהגיע ללואר-איסט-סייד של מנהטן לא האדיר את רומניה, התגעגע לפולין או שיבח את רוסיה או גרמניה, כפי שמהגרים מן הדור הראשון נוטים לייחס יתרונות ומעלות למקום ממנו באו. הקמתה של מדינת יהודים עצמאית וריבונית שלוש שנים אחרי אושוויץ, העניקה ליהודי ארה"ב ארץ-אם מלאכותית, מולדת שנתנה להם לגיטימציה כמיעוט אתני והשוותה את מעמדם לזה של האירים או האיטלקים. "ישראל" לא הייתה עבורם רק יישות מדינית-גיאוגרפית במזרח התיכון, אלא רעיון ונקודת התייחסות פוליטית ורגשית.

במשך השנים השקיעה הקהילה היהודית את מרצה ומשאביה בטיפוח, דישון וחיזוק יחסי ישראל-ארה"ב. האמצעי היה מעורבות וצבירת כוח במוקדי הכוח של הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות האמריקנית, תהליך שבמקביל אליו התגבשה הקהילה למה שהיא היום: לא עוד מיעוט אתני, אלא חלק מבניין הכוח של החברה. לא הייתה שאלה של "נאמנות כפולה", אלא שתי נאמנויות שונות במהותן ותכליתן: נאמנות לארה"ב, שבה היו היהודים לסיפור הצלחה משגשג, ונאמנות למולדת החדשה, שממנה לא באו ואליה לא הלכו.

יחסי ישראל-ארה"ב הם תוצאה של התפתחות הדרגתית, של צעדים קטנים על רקע "המלחמה הקרה", של ערכים בצד מקריות. אבל חלקם של יהודי ארה"ב בבניית המסד והטפחות של יחסים אלו משמעותי וחיוני. כיום מקובל לדבר במונחים של "משולש אסטרטגי": ארה"ב - יהודי אמריקה - ישראל, משולש המהווה עמוד תווך בביטחון הלאומי של המדינה. ביום העצמאות ה-58, הדעה המקובלת היא שיחסי ישראל-ארה"ב מעולם לא היו איתנים וחזקים יותר, ושכוחה של יהדות ארה"ב מעולם לא היה רב יותר. לכן, אפשר לטעון כי שלוש צלעות המשולש יציבות. למעשה, יסודות המשולש סדוקים.

הדור שלא ידע את הנס

עוצמתם של יהודי ארה"ב הגיעה לשיא בו-זמנית עם הפיכתה של ישראל למעצמה צבאית וכלכלית. ישראל טוענת, בצדק ובגאווה, כי לא נשקף איום צבאי קונבנציונלי עליה; כי התמ"ג לנפש עומד על 19 אלף דולרים לעומת ממוצע של 3,500 אלף בעולם הערבי; וכי יחסיה עם ארה"ב, מעצמת-העל היחידה, הם מכפלת כוח והרתעה מדינית וצבאית נגד אויביה. יהודי ארה"ב מצידם אחראים ל-70% מסך התרומות למפלגה הדמוקרטית וליותר מרבע מאלו של המפלגה הרפובליקנית. בבית הלבן ובקונגרס יושבים ידידי ישראל, איפא"ק עדיין נחשב לקבוצת לובי יעילה ובעלת עוצמה, ויהודים הם חלק מרכזי במארג הפוליטי-תקשורתי-פיננסי של ארה"ב. לכאורה, לשתי ההתפתחויות זיקה הדדית, שאמורה לחזק האחת את השנייה. בפועל, מתחת לפני השטח, מתעצבות מגמות אחרות.

ראשית, יחסי ישראל-ארה"ב: בתודעה האמריקנית עדיין קיימת "זיקה" בין התמיכה בישראל לבין המחיר שארה"ב משלמת

בזירה הבינלאומית ובעולם האיסלאמי במיוחד. ה-11 בספטמבר, המלחמה בעיראק והצרות באיראן נתפשים (גם אם הדבר מעוות) כחלק מיחסים בלתי מאוזנים עם ישראל, על חשבון אינטרסים אחרים. המוסלמים מלאי זעם קדוש, לאירופים נמאס ולסין ורוסיה אינטרסים כלכליים ומדיניים שונים משל וושינגטון. בשנים הקרובות יהיה קשה יותר ויותר לשכנע את מעצבי ומקבלי ההחלטות בארה"ב כי לנו ולהם "ערכים משותפים, אינטרסים משותפים ואסטרטגיה זהה".

צלע ישראל-יהדות ארה"ב אף היא אינה מוצקה כפי שנדמה לעין בלתי מזוינת: התבוללות של יותר מ-50%, הזדהות קטנה והולכת עם ישראל בקרב הדור הצעיר והתערות מוחלטת בחברה המקומית מחלישות את הקשר עם ישראל. למעלה מ-75% מתרומות היהודים ניתנות לנושאים לא-יהודיים כמו מוזיאונים, אוניברסיטאות ומחקר רפואי. השנים המעצבות של הדור החדש מקרב הקהילה הן אלו בהן ישראל כבר חזקה, איננה נתפשת עוד כנס בהיסטוריה היהודית, ואילו הצלחתם שלהם בארה"ב, כאמריקנים נטו ולא כיהודים-אמריקנים, מרשימה.

המשולש עדיין חזק, ובהתבוננות היסטורית, מי היה מאמין ב-1948, בניו-יורק או בישראל, שבכלל יקום כמותו. אבל אם מנתחים את חמש השנים האחרונות, הסדקים מתחילים להיראות.

אלון פנקס, לשעבר הקונסול הכללי בניו-יורק