בזכות העצמאות הבורגנית
4 שנים אחרי הקטסטרופה הכללית, מעמד הביניים חוגג. והאמת? מגיע לו
ביום העצמאות 2006 השלים מעמד הביניים הישראלי את השתלטותו על המדינה. היה זה פוטש בהיסח-דעת, ויהיו שיאמרו גם בגניבת דעת: לפחות חלק מהמצביעים למפלגות המרכיבות את הקואליציה החדשה חשבו בטעות שהם נותנים את קולם לתנועות רדיקאליות. אך לא כך היה. ממשלת אולמרט תייצג בארבע השנים הקרובות את האינטרסים החיוניים של מעמד הביניים הישראלי המטפס והחוגג. וזה בהחלט מגיע לו, לחגוג.
מעמד הביניים של ישראל שימש ועודו משמש כעוגן ויתד לעת הסערות המטלטלות את ספינת המדינה. בלי הנכונות של בני המעמד הזה - ה"בורגנים" - לנשוך שפתיים, ועל אף כל הסיכונים להיצמד להרגליהם משכבר הימים, הייתה מלחמת הטרור מכניעה אותנו והשפל הכלכלי הורס אותנו. ישראל שרדה ואף ניצחה מפני שעמד לרשותה נכס טבעי בעל ערך עצום: העקשנות האופטימית של בורגנותה. כדי לבחון את כברת הדרך שעברנו באחרונה, הבה ניזכר ביום העצמאות 2002.
אלו היו רגעים קודרים במיוחד, מכל הבחינות. במישור הצבאי השלים צה"ל זה עתה את המבצע רב הקורבנות "חומת מגן", והטנקים שלו עוד הקיפו ערים פלסטיניות גדולות. הפיגועים לא נפסקו, ונדמה היה שאין תחתית למאגר השאהידים. בניית הגדר טרם החלה, והגבול הפרוץ עם הרשות הפלסטינית הזמין גלי טרור. במישור הבינלאומי, ישראל נתפסה כמדינה מבודדת ומצורעת. העולם הערבי זעם ואיים בנקמה. ארגונים שונים לזכויות אדם קיבלו בזו אחר זו החלטות חריפות בגנות ישראל, חלקן גזעניות ואנטישמיות. באוויר ריחפה האשמת שווא בדבר "טבח" בג'נין. ועדות בדיקה של האו"ם היו בדרכן לשטחים.
במישור הכלכלי, שררה אנדרלמוסיה. שער הדולר דהר לקראת חמישה שקלים, הריבית רצה מעלה, שיעור האבטלה חצה לראשונה את הקו האדום של 10% מכוח העבודה, בנק ישראל הזהיר מפני חולשה מבנית קשה במערכת הבנקאות, רואי השחורות דיברו על קריסה קרובה של בנק גדול, משקיעים זרים משכו את הונם מחברות ישראליות, וההנהגה הכלכלית של המדינה התחננה בפני חברות לדירוג האשראי שלא לשנות לרעה את מעמדה של ישראל. ממחלקת המחקר של בנק ישראל נמסר אז, על סמך סקר חברות ועסקים, על ירידה נמשכת בפעילות ברוב ענפי המשק, על נסיגה ביצוא ובהשקעות, על התגברות הציפיות השליליות ועל תחזיות קודרות לאינפלציה ולפיחות. המדד המשולב למצב המשק ירד, בסמוך ליום העצמאות 2002, בקצב שנתי של 5%.
במישור התרבותי, ישראל נותקה מהעולם. סופרים ואומנים לא באו בשעריה, ומי שבאו חיפשו רק את "אושוויץ ברמאללה". ערב יום העצמאות תשס"ב עמד הטרמינל של שדה התעופה בן-גוריון שומם מנוסעים, מפחיד בריקנותו.
האופטימיות של ראשון לציון
נקפוץ ארבע שנים קדימה, לאביב 2006. בנק ישראל הודיע השבוע על ממצאים של סקר החברות האחרון: כל ענפי המשק מדווחים על התרחבות מואצת בפעילות העסקית ועל "עליות הן ביצוא והן בשוק המקומי". החברות מצפות להמשך הגאות וליציבות באינפלציה ובפיחות. המדד המשולב מזנק בשיעור שנתי של 7%. השכר הריאלי עולה, רמת החיים משתפרת. סביר מאוד להניח שהתוצר המקומי של ישראל גדל ברבע הראשון של השנה בקצב מהיר מאוד, יותר מ-5%.
למרות האיומים האיראניים על קיומה של ישראל, ההשקעות מחוץ-לארץ זורמות בגל גדול, שעוד יעלה ויגבר בימים הקרובים ממש. השקל מתחזק בזכות העודפים במטבע חוץ. נמל התעופה בן-גוריון גדוש נוסעים. ראש ממשלת ישראל מוזמן לירדן ולמצרים. מאז ניצחון החמאס בבחירות, הפלסטינים - לא ישראל - חשים את נחת זרועו של הבידוד הבינלאומי.
מעמד הביניים הישראלי נשא בהשלמה בנטל המיתון בשנים 2001 עד 2003. הוא נשאר סלחן כלפי הגזרות הקשות ולא יצא להפגין את כעסו. גם כאשר שרי אוצר ונגידים נהגו כמי שאיבדו את עשתונותיהם והסיתו לפאניקה, הבורגנות הישראלית התנהגה כמי שבטוחה בעצמה ובעתידה. ממשלות בירושלים יכלו לנהל את מדיניותן מבלי להסתכן בערעור הסדר הציבורי. בשיא השפל הכלכלי והביטחוני לא הייתה התנפלות היסטרית על מטבע החוץ, לא היו העברות משמעותיות של הון לבנקים זרים, לא השתרכו תורים בפני השגרירויות ומספר הישראלים שחזר ארצה עלה על מספר העוזבים את הארץ.
לתפנית החדה לטובה במה שמוגדר "מצבנו" יש, כרגיל, אבות רבים. אלא שהשינוי לא היה קורה אלמלא קדם לו כושר העמידה הפנטסטי של החברה הישראלית בשנות השבר ההן. האופטימיות הבלתי-מנוצחת של האזרח הישראלי תושב ראשון לציון - בירת מעמד הביניים - גרמה לו שלא לוותר על התקווה ולשמור על היציבות, הנפשית והפיננסית. היא הכינה והכשירה את הקרקע ליום הצמיחה. היא חוט השדרה השקוף אך המצופה פלדה של החברה הישראלית. שדרה שלא נשברה.
עוד בבלוג של סבר פלוצקר: הוא קנה אותם בזול
