ההזדמנות השניה שלי
ראיתי אותה על הבר: חיוך מקסים, עיניים שאומרות הכל ושפת גוף בוטחת. הייתי בטוח שסופסוף מצאתי מה שחיפשתי. אבל אחרי הריטואל הקבוע - פגישה ראשונה בבר, צרפתית, עוד פגישה בקולנוע, פגישה שלישית של טיול לאורך החוף ושיחה מעמיקה יד ביד - צצו כל הבעיות. מהו הדבר הזה שתמיד מתעורר אצלנו דווקא כשנראה ש"סופסוף זה זה" וגורם לנו לראות את החסרונות של הפרטנרית בזכוכית מגדלת?
"לא יודעת", ענתה.
"אז יש מצב להכיר?" המשכתי.
"אוקיי", אמרה ורשמה לי את הטלפון שלה.
בכל מקרה, אחרי הריטואל הקבוע: פגישה ראשונה בבר, צרפתית, עוד פגישה בקולנוע, פגישה שלישית של טיול לאורך החוף ושיחה מעמיקה יד ביד - צצו כל הבעיות.
אני חייב לומר כבר עכשיו, יש לי אלרגיה למשחקים. בפעם השניה שהיא אומרת לי "אני עייפה", "אני חולה", "אני עובדת עד מאוחר היום" או "החברה שלי בדיוק נפרדה מחבר שלה ואני מעודדת אותה", פשוט יורד לי ממנה.
אבל מה, זה גם מאכזב אותי, קל וחומר כשהיא מעניינת ועושה רושם של מעונינת, כשהיו לנו פגישות מלהיבות, כשיש משיכה הדדית למרות שאני בררן למדי.
מה עושים כשממש רוצים?
מצלצלים לברר (טעות! אם היא בעניין, היא יודעת איך להשיג אותי).
מדברים על הדברים שמפריעים אחרי פגישה שלישית (עוד טעות - מוקדם מדי לשיחות כבדות ומעיקות).
ושולחים SMSים של "מתוקה", "ממוש", "יפה אחת" וכו' (אסון עולמי).
"הדבר היחידי הבטוח בחיים הוא שאין דבר בטוח" (פליני)
לפני כמה חודשים הייתי מעורב בתאונת שרשרת. בעוד אני חושב לעצמי "כמה מסוכן לרכב שלפני לעצור ככה בנתיבי איילון, ומזל ששמרתי מרחק", הגיחה לפתע מאחור משאית ונכנסה בעוצמה ברכב שלי. מכונית משטרה הגיעה למקום, ואיתה אמבולנס שפינה אותי למיון. הנסיעה באמבולנס לקחה שלוש דקות מקסימום, בעיניי זה נראה כמו נצח. "מה קרה לי? נפגעתי והעולם ממשיך כדרכו? מה, לא שמעו על זה שהייתי מעורב בתאונת דרכים? אני עוד לא מוכן להיפגע", חשבתי לעצמי, "יש עוד כל כך הרבה דברים שלא הספקתי, בעצם, עוד לא התחלתי בכלל לחוות את החיים! אני רוצה עוד לאהוב, אני רוצה להתחתן! אני רוצה ילדים שיקראו לי אבא ויתגעגעו אלי! אני עוד לא מוכן לתאונות".
החיים שלי עברו לנגד עיניי, המשפחה, החברים, העבודה. פתאום כל העיסוקים ה"חשובים" שבשגרה נראו לי חסרי משמעות מול הדברים שאני רוצה ואוהב, הפער העצום בין הבחירות שלי בחיי היומיום הכביכול מובנים מאליהם ובין החיים שבאמת הייתי רוצה לחוות. הבנתי שאני פשוט חייב לצאת מהתאונה הזאת, לצאת מהמצב הזה כדי לקבל "הזדמנות שניה" לעשות את כל הדברים שדחיתי ל"עתיד" ול"זמן המתאים", דברים שנראו לי עכשיו קרובים ודחופים מאי-פעם. משפחה, רגשות, פחדים, נישואים, סליחה עצמית, השלמה עם המוות. דבר אחד לא היה שם: רגשי אשמה על העבר ודאגות לעתיד. היה רק הווה, לא היה זמן או משמעות לכל דבר אחר, רק כאן ועכשיו. הכל בחיים זה עניין של החלטה, הבנתי - והחלטתי לשנות.
ואז באה שאלת מיליון הדולר, "איך אפשר לדעת מי מתאימה לי?"
"איפה אפשר להכיר בחורה בתל-אביב?" שאל אותי פעם מנהל השיווק של אתר היכרויות מצליח ברשת, בתקווה לשמוע איזו נוסחת קסמים מאלפת שבבת אחת תסיים את מסכת החיפושים האינסופית אחרי הפרטנרית המושלמת. "אז זהו", עניתי בשליפה, "זה תלוי רק בך. אם אתה מבין עניין ויש לך ביטחון עצמי, תוכל להכיר בחורה בכל מקום, בין אם זה במכולת, בתור לקולנוע, באינטרנט, ואפילו כך סתם באמצע הרחוב. לחלופין, אם אתה מהביישנים שמחכים ל'צו הגורל', אז לא תזהה בחורה אפילו אם היא תחייך אליך בביישנות בדיסקוטק הכי נחשב, בזמן שאתה תסתכל על התקרה ותוהה מדוע בעל המקום לא בחר צבע אחר".
ואז באה שאלת מיליון הדולר, "איך אפשר לדעת מי מתאימה לי?" חייכתי ואמרתי, "כשתגלה את הנוסחה המדויקת, שתף אותי גם". וחשבתי לעצמי כמה זה משתנה לפי הרשימות והאמונות של כל אחד ואחד מאיתנו. פשוט תעלומה.
כנראה חיפשתי משהו "אידיאלי" שלא קיים
מאז שאני זוכר את עצמי תמיד נחשבתי "מצליחן עם בנות", אחד שתמיד יוצא עם הכי יפות, מוצלחות, מתוקשרות, וכל החבר'ה שואלים "איפה הכרת אותה" ומבקשים ממנה להכיר להם חברה. נראה שמשהו מהניסיון כברמן תל-אביבי, מאמן כושר ודוגמן לשעבר, לימד אותי קצת על האינטראקציה עם בנות המין השני.
אבל אף פעם לא הייתי שלם עם מערכות היחסים שלי, תמיד הרגשתי שחסר שם משהו, שיש משהו טוב יותר אי שם. דברים כמו כנות, הדדיות, תשוקה, התלהבות היו מבחינתי ייהרג ובל יעבור, ופשרה בתחומים אלה בכלל לא באה בחשבון. הדבר כמובן הוביל לסיום מוקדם של הקשרים וליציאה מחודשת לשוק הפנויים-פנויות, למטרת חיפוש משהו שיתאים לי יותר.
עד גיל 24 בערך תירצתי לעצמי שעדיין לא מצאתי את הבחורה המתאימה, אבל הניסיון לימד אותי שהאחריות לבחירות היא רק שלי, וכנראה חיפשתי משהו "אידיאלי" שלא קיים, ולא לקחתי בחשבון שמדובר במערכת יחסים מורכבת בין שני בני אדם אנושיים, עם פחדים, עם מטען רגשי אינדיבידואלי, עם צרכים משתנים ועוד.
נקודת המפנה בתפיסה שלי היתה לפני כשנתיים, כשחבר מתקופת הלימודים הזמין אותי לחתונה עם החברה הראשונה שלו. שתבינו, הוא הבנאדם הכי ביישן שאני מכיר, הפעם הראשונה שהתנשק עם בחורה היתה בגיל 21, ועם הסקס הוא חיכה כמעט עד גיל 23. בקיצור, זאת הבחורה שהוא התחתן איתה, זה כל מה שהוא יודע ומכיר - והוא שלם עם זה וטוב לו. באופן מדהים פתאום הבנתי שככל שיצאתי עם יותר בחורות, ככה התרחקתי מהדבר האמיתי: אינטימיות, העמקה, השקעה, התלהבות, פתיחות והיכרות אמיתית. נזכרתי בתקופת בית הספר, כש"המקובלים" היו אלה שיצאו עם הרבה בחורות ונחשבו מושא להערצה ומודל לחיקוי. מזווית הראיה שלי היום, דווקא אלה שיצאו עם מעט בנות, וחוו מערכת רצינית אחת או שתיים, הם בני המזל שזכו לפתח ולהעמיק קשר אמיתי עם בת זוג אידיאלית מבחינתם, במקום להתגלגל בשטחיות מקשר אל קשר.
רשמתי לעצמי:
לאחר כל הזיגזוגים ובסופו של יום, אתה מבלה את שארית זמנך עם מישהי שהיתרונות והחסרונות שלה מהווים יחד את האדם המושלם ביחס אליך. אדם שתוכל לחיות איתו בשלום, בהרמוניה, בתשוקה ובחברות. לכן, תן לעצמך הזדמנות להכיר באופן אמיתי ומעמיק את הפרטנרית שבחרת, במקום להתמקד במגרעות שוליות לפי רשימות ודעות קדומות שהבאת איתך מהילדות ואספת במהלך חייך הבוגרים. רוב הרשימות והאמונות שלך מן הסתם כבר מזמן לא מעודכנות. זכור, מדובר במישהי להקים איתה משפחה, לא בעוד הרפתקה חולפת.
צביקה רוזנטל, תל-אביבי בן 30, היה מומחה הבית של ynet לכושר, ומנכ"ל סוכנות הדוגמנות אימג'. היום הוא מנהל מועדוני כושר, מפעיל מאמנים אישיים ויועץ מקצועי למרכזי ספורט ונופש.
