יש בכלל דרך נכונה לעזוב מישהו שאוהב אותך?
באותו לילה התכרבלתי במיטה בחיבוק שלו, במקום שקראתי לו "הפינה שלי". הוא שלח את ידו לכבות את האור, ובחשיכה שהשתררה שאל בשקט איך יוכל להקל עלי את כאב הפרידה. הדימוי הכי קרוב שאני יכולה להעלות בראשי הוא קפיצת ראש לבריכת מים קפואים. הרגשתי שנגמר לי האוויר
כמעט שנתיים עברו מאז הלילה הארור ההוא. גם עכשיו אני עדיין תוהה מה בדיוק קרה, והאם בכלל יש דרך נכונה להיפרד מאדם שחלקת איתו חלק משמעותי מחייך.
באותו הלילה התכרבלתי במיטה בחיבוק שלו במקום שקראתי לו "הפינה שלי", הוא שלח את ידו לכבות את האור, ובחשיכה שהשתררה הוא שאל בשקט איך יוכל להקל עלי את כאב הפרידה.
עברו כמה שניות עד שמשמעות המילים חדרה להכרתי. הדימוי הכי קרוב שאני יכולה להעלות בראשי הוא קפיצת ראש לתוך בריכת מים קפואים (בעיקר בהתחשב בעובדה שאני לא יודעת לשחות). התיישבתי במיטה, ובמעט האוויר שהצלחתי לשאוף פלטתי מין "מה" מבוהל.
לשנינו זו היתה מערכת היחסים הארוכה והרצינית ביותר מאז הגירושים. בשנה האחרונה ההיגיון התחיל לומר לי שעלי לקום ולעזוב. הרגשתי שיותר מבת זוג אמיתית, אני מהווה עבורו בת זוג נוחה לחזור אליה. פער הגילים בינינו היה גדול. כשלעצמו זה לא הפריע, אבל הרגשתי שהוא סובל מעייפות החומר, או שאולי הוא כבר רווי מחוויות שכבר חווה במלואן ואני עדיין לא.
אבל אז הוא חגג יום הולדת, וזה לא היה הזמן המתאים. אחר כך הוא חלה, והרגשתי מחויבות לעמוד לצידו. בפעם אחרת הוא התמודד עם משבר משפחתי ונזקק לתמיכתי. וכך, בכל פעם הצבתי תאריך יעד אחר ולא מצאתי את האומץ לקום וללכת. תירוצים לא חסרו לי. לו היה ניתן לי שקל על כל תירוץ שידעתי להמציא לעצמי, הייתי מיליונרית.
אולי פחדתי משוק הבשר שם בחוץ
אולי לא עזבתי מפני שאף פעם זה לא הזמן המתאים. אולי בגלל שגם לי היה נוח, אולי בגלל שפחדתי משוק הבשר שם בחוץ, אולי בגלל שכמו כולם, בסופו של דבר גם אני מחפשת יציבות וביטחון וחוששת משינויים? בכל פעם שהרהור טורדני שכזה עלה, לקחתי אותו והנחתי אותו במחסן ההתלבטויות הווירטואלי שלי.
יצאנו לסוף שבוע במלון. סוף שבוע שציפיתי לו זמן רב. נחנו, אכלנו טוב, היה סקס נהדר. היה כיף. חזרנו עייפים, והדרך עברה בשתיקה. חזרנו הביתה, צפינו יחד בטלוויזיה, נכנסנו למיטה - ואז באה ההצהרה הזו.
שאר הלילה היה איום. ניסיתי לשאול ולהבין מה קרה, אבל התשובה היחידה שקיבלתי היתה שהוא הבין שהוא בעצם לא אוהב אותי מספיק כדי להישאר, למרות שנוח לו איתי. הרגשתי שאני נחנקת, שנגמר לי האוויר.
את הימים לאחר מכן ביליתי בוכה, תוהה, מבולבלת. כעסתי על הדרך בה בחר להיפרד. על הפתאומיות. לא הצלחתי לכעוס עליו, למרות שכולם אמרו שאני צריכה. משפט שפעם קראתי באינטרנט הדהד בי "ממשיכים לשאוף ולנשוף, ושוב לשאוף ולנשוף, עד שיום אחד אתה מגלה שזה כואב, אבל פחות". וכל כך רציתי שהיום האחד הזה כבר יגיע.
פרידה שכזו הופכת אותך לסמרטוט חסר ביטחון
פרידה שכזו הופכת אותך לחסרת ביטחון, לסמרטוט. פתאום כל מילה וכל מעשה מקבלים משמעות נסתרת. האם היתה מישהי אחרת, למרות שהוא נשבע שלא? האם באמת זה כל מה שהייתי, מצב נוח? אז מה היו כל הפתקים החמודים שנהג להשאיר לי? כל ה-SMSים המשתוקקים ששלח? הרגשתי מרוסקת לחלוטין, לא טובה, לא ראויה דיה, לא שווה מספיק.
עברתי פרידות בעבר. בחלקן אני זו שעזבה, ובחלקן אני זו שנעזבה. אבל מעולם לא חוויתי פרידה כואבת כמו זו.
האם יש בכלל דרך נכונה להיפרד? האם שיחות מקדימות היו עוזרות? האם היו שם סימני אזהרה שפיספסתי למרות שניסיתי לשחזר שוב ושוב מה קרה? האם היה לי יותר קל אילו היו סימנים כאלה? האם התקופה הרעה היתה מתקצרת או נמנעת? האם יש בכלל דרך נכונה לעזוב מישהו שאוהב אותך?
עד היום, גם ממקום אחר, טוב הרבה יותר מאשר כשהייתי איתו, אני עדיין תוהה, עדיין מרגישה צורך להבין, כדי שאוכל לסגור לחלוטין את הפרק הזה.
"מיכלי מותק" היא מגיבה ותיקה ומתמידה בערוץ יחסים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
