שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חג לא שמח
    לא משנה בת כמה את, לכל יומולדת יש פוטנציאל להפוך ליום מבאס. או שאף אחד לא זוכר, או שאת בסרטים כי איזה אקס נזכר בך, או שאת מגלה שהחיים שלך לא התקדמו מאז היומולדת הקודם. אבל למה בכלל אנחנו לוקחות קשה את היום הזה, ואיך לעבור אותו בלי דמעות?

    את דיכאון היומולדת הראשון שלי חוויתי אי אז בילדותי. החברה הכי טובה שלי הייתה בת למשפחה אמריקקית, וכל יומולדת שלה הפך להפקה מושקעת, כולל כובעים מצחיקים, עוגת ברבי וליצן. כשדרשתי מאימא לחדול מעוגת השוקולד-עם-סוכריות הנצחית שלה, וניסיתי לשכנע את אבא שתחפושת ליצן תהלום אותו, אמרו לי שעוגה מנצחת לא מחליפים, ושאבא בדיוק יהיה במילואים בתאריכים האלה.

     

    כנראה שלא משנה בת כמה את, בכל יומולדת יש משהו מבאס, בלי קשר להחלפת קידומת או להזדקנות. או שאת שקועה ברחמים עצמיים, או שמי שהכי רצית שיתקשר בכלל לא זכר, או שמסתבר שלא מתכננים לך מסיבת הפתעה כפי שחשדת. אבל למה אנחנו לוקחות כל כך קשה את היום הזה?

     

    "בעבר הפרט היה פחות חשוב, וכולנו התקיימנו בתוך קולקטיב. עם הזמן עלתה חשיבות הפרט, ואיתו החלו חגיגות יומולדת", טוען פרופ' דוד לייזר, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון. "היום כל אחד חשוב בפני עצמו, ומכאן צמחה התפיסה שכל אחד צריך יום בשנה שבו הוא יהיה הכי חשוב. זה הפך ליום שבו אנחנו בוחנים את עצמנו, כמה מקובלים אנחנו ולכמה אנשים אכפת מאיתנו".

     

    "מכריחים אותך להיות מאושר"

      

    "אני שונאת ימי הולדת", מכריזה שרון, סטודנטית תל אביבית בת 26 ובחורה מוצלחת לכל הדעות. "זה יום מבאס תופת, ברמות על. את כאילו מוכרת לעצמך שזה שטויות, סתם עוד יום בלוח שנה שבמקרה נולדת בו, אבל בתכל'ס, את מצפה בפנים שיקרה משהו מיוחד. בעצם, מכריחים אותך להרגיש מיוחדת בזמן מסוים, גם אם בדיוק רבת עם כל החברים שלך ורע לך. מבחינתי, זה יום מאוד רגיש, ועוד יותר ממנו הימים שלפניו. היום עצמו הוא מין ספירת מלאי של מי צריך להתקשר, מי עוד לא התקשר ומי כבר לא יתקשר. את אשכרה בודקת כמה חברים יש לך ואם האקסים זוכרים אותך. כשכל זה, בשילוב הרצון שכולם יאהבו אותך, מתנגש עם המציאות הקרה — זה סתם מגעיל. אני מתנגדת לכפייה הזו של לחגוג ולהיות מאושרת דווקא ביום הזה, אבל גיליתי שגם אם אני אתנגד, אין לאן לברוח. אין שום הבדל, כי את עדיין מחכה שמשהו יקרה.

     

    "אז אני מתכננת לעצמי לו"ז צפוף מראש, מחנכת את הבנזוג מה צריך לעשות ומנסה לעשות רק מה מה שכיף לי. הבנתי שאין טעם להמשיך להתייחס לזה כאל יום רגיל, כי בכל מקרה תרגישי שזה יום יוצא דופן, אז לפחות שייצא לך מזה משהו טוב".

     

    גם לילך, סטודנטית לפסיכולוגיה בבר אילן, שמתקדמת בצעדי ענק לגיל 23, מסבירה שדווקא מפני שהיא אוהבת את היום הזה היא תמיד חוששת שמשהו יתפקשש. "זה לא שאני בדיכאון רציני, אבל איכשהו תמיד יוצא לי לבכות ביומולדת", היא מתוודה. "אני אוהבת את היום הזה, אבל יש לי ציפיות גבוהות, כמו שכל מי שהכרתי אי פעם יתקשר לאחל לי מזל טוב".

     

    ואם מישהו שוכח?

     

    "אני יכולה לקחת את זה הכי קשה בעולם. איך הוא שכח? זה היום הכי חשוב בשנה! זה בעצם מין מבדק, מי חבר אמיתי ומי לא".

     

    הבנים משחקים אותה אדישים

     

    האם חברויות יכולות להגיע לקצן בגלל יומולדת שנשכח? "אנשים קיצוניים נוטים ליותר עשייה ופחות דיבורים, ולכן במקרה של שכחה הם יכולים פשוט לנתק את הקשרים במקום להגיד כמה הם נפגעו", מסבירה קרן דאון, פסיכולוגית קלינית. "בשביל אנשים מסוימים זו פגיעה בלתי נשכחת, לכן הם מגיבים ככה ושוכחים שטעויות קורות. הגורם החברתי חשוב במיוחד ביום הזה. זו שאלת נאמנות מבחינתנו: אוהבים אותי או לא?

     

    "בנוסף, עולים דברים שלא מטרידים אותנו ביומיום, כמו הברכה 'שנזכה לשנה הבאה'. פתאום אנחנו נוגעים בדברים עמוקים, ולא הכול חגיגות ובלונים. חוצמזה, יומולדת מכריח אותנו לבדוק מה הספקנו. זה דד ליין להגשמת מטרות, והרבה פעמים מרגישים חוסר מיצוי עצמי, מקבלים מעין זבנג שבעקבותיו שואלים 'איפה אני ומה אני עושה הלאה'".

     

    למה נדמה שבנות מייחסות ליום הזה יותר משמעות מבנים?

     

    "בגלל סטיגמות חברתיות, שלפיהן בנים לא אמורים להראות רגשות. אם מישהי נפגעת, זה יותר לגיטימי מבחינתה להראות שהיא כועסת. הבנים יוצרים מסכה של 'לא אכפת לי מכל היומולדת הזה'. הם פשוט פחות מתחברים לקטע הרגשי של היומולדת. לכן אם מישהו שוכח, פשוט תדברי איתו ותכיני אותו לשנה הבאה".

     

    ואילו ד"ר ורד ויניצקי-סרוסי, סוציולוגית מהאוניברסיטה העברית שחוקרת טקסים ותרבות, מאמינה שכולנו מייחסים יותר מדי חשיבות לימי הולדת. "בתרבות המערבית עושים מזה עניין גדול, עם דגש על האדרת הפרט. עוד בגיל מוקדם אנחנו שמים את הילד במרכז, הוא יושב על כיסא מיוחד עם זר על הראש, מה שמעצים את חשיבות ה'אני' ואת הציפייה שכולם יקדישו לו תשומת לב. אבל אנחנו לא חוגגים את הדבר החשוב: את ההישגים של האדם. במקום להתמקד באירועים החשובים, כמו הצלחה במבחן קשה, אנחנו חוגגים דבר טכני ולא מהותי, שהגענו לגיל מסוים. לקחנו משהו שרירותי והאדרנו אותו, במקום לחגוג הישגים אמיתיים".

     

    צרכני המתנות

     

    לא כולנו מרגישים צורך להיות במרכז העניינים. שיר, חיילת בת 19 מאילת, לא חולמת על ציון האירוע בספירה לאחור על מגדלי עזריאלי וסולדת מחגיגות יומולדת גדולות. "לא משנה מה אני עושה, תמיד יהיה משהו לא בסדר, מישהו שייפגע שלא הזמנתי אותו. זה יום אינטימי שאני מעדיפה להקדיש לעצמי. אני מעדיפה למצות אותו עם המשפחה המצומצמת, ולא לעשות את הפקת המאה שסתם תלחיץ אותי. בגלל שזה כזה אירוע קטן בשבילי, ובגלל שאני לא מזמזמת לחבר שלי במוח כל הזמן, יש סיכוי שהוא ישכח. זה לא יהיה הכי קריטי, כל עוד הוא יפצה אותי במתנה טובה אחר כך".

     

    בואו לא נתחסד. מתנות הן החלק הנחמד בחגיגה, אלא אם תשאלו את ד"ר מוטי נייגר מבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית בנתניה. "הקפיטליזם ותהליכי האמריקניזציה משפיעים גם על ימי ההולדת", הוא אומר. "אם בעבר ימי הולדת היו קשורים למסיבות תמימות ומתנות צנועות, הרי שהיום אנו נאלצים לקנות מתנות יקרות ולשכור עזרה חיצונית כדי לעמוד בסטנדרטים. יומולדת היום מצריך יציאה למסעדה, ואפילו הפקות פרטיות במועדונים שהפכו את הטפל לעיקר".

     

    אז זה לא בסדר שאני אוהבת לקבל מתנות ביומולדת שלי?

     

    "לרצות מתנות זה בסדר, אבל אי אפשר להתעלם מהקשר בין הקפיטליזם לבין האופן שבו אנחנו חוגגים. לתקשורת ההמונים יש תפקיד בעניין, כיוון שהיא מפיצה את התרבות הצרכנית ואת הדימויים שלפיהם אנשים תופסים מהי הדרך ה'נכונה' לחגוג. מכיוון שהדימוי המרכזי הוא 'תצרכו ותהיו מאושרים', ביום המאושר שבו נולדנו אנחנו רצים לצרוך".

     

    וד"ר ורד מוסיפה: "אין לנו תמיד שליטה על איך אנחנו חוגגים, זאת פונקציה של המעמד והמקום שבהם אנחנו נמצאים. גם אם לא נחגוג שום יומולדת, הרי שאנחנו חיים בתרבות חובבת אירועים שמאלצים אותנו לשאול שאלות קשות על עצמנו. בכל פעם שיציינו יובל למדינה אנחנו נשאל שאלות של יומולדת: מה הספקנו ומה זה אומר עלינו".

     

    אז מה עושים? איך בכל זאת אפשר להפוך יומולדת לחגיגה נחמדת? קרן הפסיכולוגית מציעה לערוך התבוננות פנימית: "כדאי לבדוק אם זה דיכאון תמידי שמתעצם, או שהוא צץ רק ביום הזה", היא אומרת. "מבחינה חברתית, אני מציעה להתגבר על הגאווה ולהזכיר אותו לחברים, וכך להקטין את סכנת האכזבה. ביום עצמו אפשר להחליט שמתנהגים אחרת ולשמוח. את יכולה להתגבר על התינוק המפונק שבך ולארגן לעצמך את החגיגה. בכך שאת יוזמת, את בעצם לוקחת לעצמך את השליטה".

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יום הולדת. "בעצם, מכריחים אותך להרגיש מיוחדת בזמן מסוים"
    צילום: סי די בנק
    כתבו לנו
    מומלצים
    מומלצים