שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    סיפור שמתחיל בדמעות

    "לא שיש לי בעיה לבכות, ממש לא. במשפחה שלנו זה כמעט אינסטינקט להזדהות עד כדי דמעות כמעט עם כל דבר. גם לא בכיתי כיוון שהבנתי שאף אחד לא יכול לשנות את מצבנו הלאומי; את זה עוד לא הבנתי אז. בכיתי כי משהו בתוכי החליט למרוד". קטע מתוך ספרה של אושרת קוטלר, שחושף משבר בחייה האישיים והמקצועיים של העיתונאית ומגישת החדשות

    זה סיפור שמתחיל בדמעות.

     

    אפילו את התאריך שבו הכל התחיל אני זוכרת, בגלל המבוכה הגדולה: יום הזיכרון, 2003. כמה ייחלתי אז שיִפְטְרו אותי מהגשת תוכנית הזיכרון השנתית הקבועה. חששתי שביום הזיכרון הזה, אחרי שלוש שנות סיקור אינטנסיבי של האינתיפאדה, תיסדק מסכת השליטה העצמית, כלי ששום קריין או מנחה אינו יכול להפריז בחשיבותו; אולי אפילו תקרוס לגמרי.

     

    העייפות הנפשית הייתה גדולה. תספרו שלוש מאות שישים וחמישה ימים של מוות, של אלימות, של טמטום ממשלתי, של עוני, בערות, שחיתות, מלחמה, איומים, פיגועים - מה לא. שלוש מאות שישים וחמישה ימים כפול שלוש שנים, אפילו יותר, והנה אני מתייצבת ערב ערב, בשש בדיוק, לספר לאומה עד כמה שפר גורלנו ולשאול למה - למה זה כך ולא אחרת? לקח לי שלוש שנים להבין שבעצם לאף אחד אין תשובה.

     

    ואז באו הדמעות. בשידור חי. לעיני מיליון צופים בערך.

     

    לא שיש לי בעיה לבכות, ממש לא. במשפחה שלנו זה כמעט אינסטינקט להזדהות עד כדי דמעות כמעט עם כל דבר. גם לא בכיתי כיוון שהבנתי שאף אחד לא יכול לשנות את מצבנו הלאומי; את זה עוד לא הבנתי אז. בכיתי כי משהו בתוכי החליט למרוד. ללא ידיעתי, ללא ברכתי, בלי שום הזמנה, ומבלי שאבין למה. במבט לאחור, אני אפילו שמחה על הבכי ההוא, למרות שבאותו רגע שנאתי את עצמי. הדמעות המביכות הניעו אותי לצאת למסע שהתחיל אז, נמשך עד היום, ואני מקווה שלא ייגמר לעולם. את זה אני רוצה לחלוק אתכם.

     

    יום הזיכרון, 2003 - תחילת המסע

     

    זה קרה במהלך ריאיון עם דודתן של שתי פעוטות בנות שנתיים ושלוש, שמחבלים פלסטינים רצחו את הוריהן לנגד עיניהן במהלך נסיעה משפחתית שלווה הביתה. הרצח אירע במרחק לא רב מביתי באותם ימים, בגבולות הקו הירוק, רבע שעה נסיעה מתל אביב, בכביש המוביל לירושלים, קצת אחרי מודיעין. המחבלים ירו מצדי הדרך, ההורים נהרגו, הפעוטות ניצלו. מה שנותר למצלמות הטלוויזיה לצלם היו שרידי המכונית, כמה כתמי דם על הכביש, וצעצועי ילדים מוטלים בערבוביה, במושב האחורי. זה היה עוד פיגוע שסוּקר בצורה נקייה. מורגלים בשגרת המוות, כבר חסכנו לעצמנו את עוגמת הנפש שכרוכה בהתמודדות ממשית עם המציאות.

     

    הריאיון הזה, לרגל יום הזיכרון, אמור היה לחלוף על פנַי בלי להשאיר שריטה עמוקה מדי. לכאורה, עוד אירוע שגרתי של פיגוע ירי מבית היוצר של האינתיפאדה השנייה. מספר הנפגעים, הקטן יחסית, אפילו לא הצדיק בזמנו פריצה מיוחדת לשידור. אלא שהפעם, שנה לאחר האסון, זועזעתי עמוקות. משהו השתנה. שתי בנותַי היו אז בערך בגילן של היתומות. שבריריותו של הגורל הייתה בלתי נסבלת.

     

    הזמנו לאולפן את הדודה, שהפכה באחת לאֵם לשתיים. רצינו לדעת איך נראים חייהן של היתומות ושל הוריהן המאמצים שנה לאחר האובדן.

     

    שוב ושוב קראתי לפני השידור החי את דברי הפתיחה שניסחתי, תקציר יבש של פרטי האירוע. הקפדתי לצְפּות כמה פעמים בחומר שצולם ביום הפיגוע ובימים שלאחר מכן: תיעוד של הפעוטות משחקות בתמימותן הלא-יודעת בגינת ביתן בצעצועים דומים לאלה שהיו מפוזרים בגינת ביתי. עשיתי כל מה שאומנתי לעשות כדי לשמור על המסכה.

     

    עד לאותו יום - השיטה עבדה. תמיד.

     

    אלא שכבר עם הקראת המשפט הראשון, בפתח הריאיון, הבנתי שהפעם זה לא יֵלך. באותו יום זיכרון מלאו שלוש שנים וחצי לאינתיפאדה השנייה. שלוש שנים וחצי של נגיעה בעצבים החשופים של עשרות מרואיינים ששַכלו את יקיריהם. לא אהבתי את הראיונות האלה. לא אהבתי, אבל קיימתי אותם. בהתחלה עשיתי את זה כדי לנחם, להשתתף בצער, להציע כתף. אבל ככל שהשְכול הפך סדרתי יותר, זה היה בלתי נסבל. מהצד האחד, אי אפשר היה להתעלם. מהצד השני, אין שום ערך חדשותי לריאיון עם הורה או אח שכול. מהצד השלישי, זוהי מציאות חיינו. האם להתעלם מכל הכאב הזה ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר? ואם לא מתעלמים, מה כבר אפשר לשאול אדם שאיבד את כל עולמו? כל ריאיון שכוֹל הפך לסיוט. כבר בהתחלה סירבתי לראיין את ההורים השכולים. הכאב שלהם היכה בי עד כדי כך, שסיכן את היכולת שלי להמשיך ולתפקד כמנחה מראיינת. אבל גם הראיונות עם מעגל הקרובים השני היו קשים: אחים, דודים, חברים, בני דודים - כולם חלפו לפני בסך, מנסים נואשות להנציח את יקיריהם בחמש דקות של ריאיון טלוויזיוני, מבקשים למצוא נחמה רגעית בעצם הפומביות ובאשליה שדיבור על הטרגדיה האישית שלהם ישנה משהו ברמה הלאומית.

     

    דמותה של אם צעירה אחת, למשל, ששכלה את בתה התינוקת ואת אימה בפיגוע, רדפה אותי שבועות. מיד בתום השבעה היא ביקשה להתראיין בתוכנית, בכתה בשידור חי והתחננה שיפסיקו את הטירוף: "להתפשר, לוותר, רק להפסיק להרוג זה את זה." כן, זה את זה. גם במעמקי כאבה המדמם לא שכחה האישה המדהימה הזאת שהטרגדיה הנוראית שלה היא גם מנת חלקו של הצד השני. היא לא עצרה אצלי. חדורה בשליחות הכאב שלה, הלכה האם השכולה-יתומה גם ל-CNN ל-SKY, ל-ABC ול-CBS כדי לומר לעולם כולו את אותו הדבר: "הפסיקו עם זה!"

     

    וכך שמעתי את תחנוניהן של עוד ועוד משפחות שכולות, שהבינו שנקמה לא תחזיר להן את יקיריהן, אלא רק תִגְבּה את חייהם של אחרים.

     

    התחנונים לא עזרו. שום דבר לא השתנה.

     

    פיגוע רדף תגובה אלימה שרדפה פיגוע, וחוזר חלילה. שגרת המוות נעשתה שגרה של דם, שאדיו המחניקים כיסו עוד ועוד בתים בישראל. ושום דבר לא השתנה.

     

    ריח המוות מקהה את החושים, בשלב מסוים מפסיקים להריח אותו. במשך השנים שמתי לב איך הרגשות סביבי נאטמים. אפילו תחנות הרדיו הפסיקו לשדר שירי אֵבל אחרי פיגועים. מתפוצץ אוטובוס, מחבל מתאבד בבית קפה, עשרות נפגעים - ואחרי כמה שעות הכל נקי, התנועה זורמת, החיים ממשיכים. עורך מוזיקלי מעז לשדר מוזיקה רגילה, והנה חוזרים לשגרה, לטרדות היומיום. הכאב נשאר נחלתם של בודדים.

     

    אצלי זה לא עבד. לא הצלחתי להתרגל לשגרת המוות. כל יום של פיגוע היה יום של מלחמה פנימית קשה. היָגון נספג לתוכי, בלי שאוכל לסנן את הכאב, בלי שאצליח לייצר מעטפת מגן. ולעומת זאת - החובה לשדר, לשמור על קור רוח, למסור אינפורמציה.

     

    אחרי שנים של סיקור פיגועים כבר פיתחתי שיטות: את ראיונות השכול הקלטנו כמעט תמיד לפני שידור התוכנית, כדי שאפשר יהיה לעצור ולהתחיל מחדש - לא רק בגלל המרואיין, אלא גם בגללי. כל האמצעים לשימור המסכה היו לגיטימיים.

    ובכל זאת, למה להתאמץ? למה לא להיות בן אדם ופשוט לבכות? תחשבו על זה רגע: עד לזמן כתיבת שורות אלה נהרגו שבע מאות אזרחים באינתיפאדה השנייה. אם הייתי מרשה לעצמי להיות אנושית, הייתי צריכה ללכת הביתה. התפקיד הראשון של מראיין אקטואליה הוא להביא אינפורמציה ולנסות לנתח אותה, כדי שמישהו יבין משהו בתוך הטירוף המשתולל. את הדמעות רצוי להשאיר לכרית. ואכן מילאתי עשרות כאלה בדמעותי בלילות רבים ללא שינה.

     

    ואחרי כל זה היו עוד אידיוטים שחשבו שאנחנו מראיינים הורים או אחים שכולים כדי להגדיל את הרייטינג, או כדי לשפר את מראה התוכנית. הייתי שמחה לראות אותם שורדים את המלכוד התקשורתי הכרוך בסיקור פיגועים שמסרבים להיעצר יום אחד. שבוע אחד. לא יותר. כמה טיפשים יכולים להיות מבקרי טלוויזיה לפעמים. כמה רעים. כמה בורים.

     

    כל הגיהינום הרגשי הזה עלה על גדותיו באותו יום זיכרון בשנת 2003, ותפס אותי לא מוכנה - למרות כל ההכנות. הפעם לא הקלטנו את הריאיון מראש – אחרי הכל – מדובר היה בפיגוע "ישן". חלפה כבר שנה. אף אחד לא אמור היה לאבד שליטה. את המשפט הראשון עוד צלחתי בקול יציב:

     

    "לפני כשנה נסע זוג צעיר לביתו בתום חגיגה משפחתית." נשימה. "במושב האחורי נמנמו שתי בנותיהם, בנות שנתיים ושלוש." עוד נשימה, הפעם מהבטן. "מחבלים שארבו לרכב בצד הדרך התחילו לירות לעברו. האב נהרג במקום..." עצירה, רעידה קלה בקול... עוד נשימה. "האם נפצעה קשה ומתה מאוחר יותר מפצעיה בבית החולים." רעידה בקול, התעלמות, נשימה, מנגנון אוטומטי מופעל... "כשהגיעו כוחות ההצלה למקום, הם מצאו את שתי הפעוטות, עדיין בתוך המכונית, קוראות שוב ושוב להוריהן." עצירה, נשימה, עוד נשימה, לפתוח את הפה, להמשיך לדבר, אסור לעשות את זה, אסור לעצור. שום דבר לא קורה. שום הגה לא יוצא מהפה, ורק הדמעות מטפסות במעלה הגרון. שיתוק. נקודה.

     

    המצלמה ממשיכה לצלם. רק אני בפְרֵיים. אין לאן לברוח.

     

    בשלב הזה הייתי אמורה לִפנות אל הדודה שישבה והמתינה לצדי כדי להציג אותה בפני הצופים. אבל הדמעות חנקו את גרוני. בתוכי השתולל מאבק אלים בין הרצון להשתטח על השולחן ולהתאבל בבכי גלוי על אותן ילדות, שבקלות יכלו להיות בנותַי, לבין החובה המקצועית לשמור על המסכה. זה נמשך לא יותר מעשר שניות. השקט, זאת אומרת. אלא שבמונחים של זמן טלוויזיה מדובר ביותר מנֵצח, בוודאי כשאת המנחה ופיך יבש ובגרונך מטפסות רק יבבות של בכי.

     

    "סליחה," מלמלתי לעבר האישה ההמומה שישבה מולי; אף אחד מהצופים עוד לא ידע בכלל שהיא שם. "סליחה, אני כל כך מצטערת..." כל כך התביישתי. הורדתי את הראש להסתיר את הדמעות והתפללתי שהבמאי ימצא איזה חפץ אחר להתמקד בו. כל מה שאמרתי לעצמי לא עזר. הבכי היה שם ואיים להתפרץ החוצה ולפרק סופית את המסכה. אסור שזה יקרה. אסור שזה יקרה. אסור שזה יקרה!

     

    הרמתי את הראש, הדמעות כבר זלגו בחוץ, והבטתי בדודה.

     

    "שלום לך, אני באמת מתנצלת על ההתפרצות," אמרתי, ספק מדברת ספק בוכה. "אחרי הכל, לךְ יש כמה סיבות טובות יותר לבכות." המילים חזרו, הרגע חלף, גמגמתי איכשהו את דרכי הלאה. המשכתי בריאיון.

     

    זה היה כמו טיפוס על צוק חלק, בלי חבלים.

     

    מקץ חצי שעה ושלושה ראיונות טעונים לא פחות, שבהם כבר שמרתי על מרחק מנוכר מדי מסיפורי השכול והאובדן, יצאתי מהאולפן נבוכה ומותשת. מבחינתי היה זה כישלון מחפיר, הפגנה מושלמת של חוסר מקצועיות. בחוץ חיכו לי כל אנשי הצוות - הבמאי, העורכת, התחקירנים, רכז המערכת. כולם ניגשו לחבק אותי.

     

    "לא נורא," שמעתי שוב ושוב. "לא נורא, זה יכול לקרות. זה רק אנושי." "אל תיקחי את זה כל כך קשה." "זה היה מרגש." "הרגישו שנלחמת בדמעות. זו לא הייתה הצגה לטלוויזיה." ושוב: "לא נורא". אבל בעיני זה כן היה נורא. חיכיתי לשיחת הנזיפה של המנכ"ל והעורך הראשי.

     

    היא לא הגיעה.

     

    נפלאות דרכיה של הטלוויזיה ועוד יותר מזה של צופיה: הפכתי ליקירת האומה. "המגישה הרגישה", כך כינו אותי, לחרדתי, לא מעט מצופַי שהשפיעו עלַי קיטונות של אהבה. הדמעות שלי שיחררו כנראה את בלוטת הדמעות הקולקטיבית. הישראלים מאוד אוהבים לבכות על עצמם, והאמת היא שלא חסרות להם סיבות.

     

    במיטב מסורת ההדחקה, שכל מגיש טלוויזיה במדינה מדממת כמו שלנו חייב לאמץ לעצמו, אפסנתי את האירוע המצער עמוק במגירת השכחה. לעצמי הסברתי שזו הייתה מעידה חד פעמית, תוצאה של עבודה קשה מדי ומעורבות רגשית גדולה מדי בשאלת גורלנו הלאומי. הקיץ עמד בפתח. סמכתי על החופשה השנתית, האמנתי שתחזיר לי את שלוות הנפש וביחד איתה את השליטה העצמית. אלא שגם זה לא קרה. כמעט חודשיים של חופשה מענגת בארץ ובחו"ל לא עשו שום דבר. שישה חודשים אחרי המקרה הראשון הגיע המקרה השני, והפעם גרוע יותר, מכיוון שלכאורה לא הייתה לי סיבה אמיתית לבכות.

     

    מתוך "סיפור שמתחיל בדמעות" מאת אושרת קוטלר-בנגל, הוצאת כתר ורימון
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים