תם עידן התמימות

תיאטרון הבימה לקח על עצמו בפעם השנייה בשנתיים האחרונות אתגר לא קטן כשהחליט להוציא מהפנתיאון הישראלי קלאסיקה מקורית ולהפיח בה חיים חדשים שיתאימו להוויה העכשווית. הפעם הראשונה היתה בעיבוד המחודש למחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", שזכה להצלחה רבה. הפעם השנייה היתה בסוף השבוע האחרון עם העיבוד לבמה של "הלהקה", סרטם של אבי נשר ושרון הראל.

ההתמודדויות בשני המקרים היו שונות. בעוד שבראשון נדרש העיבוד להתמודד עם הפערים שנפערו לאורך השנים בשפה המדוברת, מהשני נדרשה בעיקר התמודדות עם המעבר משפת המדיום הקולנועי לשפת הבמה. קשה לומר שהשינוי עבר חלק. איכשהו נדמה שהתמימות שהשתקפה מהמסך נראית על הבמה וממרחק הזמן כהתיילדות. ישראל 2006 עודה חובבת נוסטלגיה, אבל הריחוק המשמעותי מהתקופה ההזויה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור מעורר במקרה זה ובניגוד לציפייה מרירות ולא התרפקות.

הביחדנס שהיה הלך והתפורר, וקבוצת הכוכבים שעל הבמה מבליטה את הפערים ומתקשה לכסות עליהם. גרסת ההצגה נשארת צמודה לתסריט - גם אחרי השינויים שהוכנסו בטקסט על ידי המעבדת, המחזאית ענת גוב. פה ושם אפשר להבחין בהבזקי אירוניה "ענת גוביים", כך למשל במהדורות חדשות שמושתלות בפסקול ובהן אומרת ראש הממשלה גולדה מאיר שהעם הפלסטיני זו המצאה של התקשורת, משה דיין שמצהיר שאין סיכוי שתפרוץ מלחמה בשנים הקרובות ושרצועת עזה תישאר לעולם בידי ישראל, והקריינית שמספרת על חניכת תיאטרון הבימה לאחר תקופת שיפוצים ארוכה (בדיחה פנים תיאטרונית לקראת תקופת השיפוצים מעוררת הפחדים שהתיאטרון הלאומי אמור לעבור בקרוב). זה נחמד, אבל קצת בדלת האחורית. כותבת מושחזת כמו גוב מעוררת ציפייה לאמירות נוקבות יותר, ואיכשהו הקריצות הללו עוררו מחשבה על כך שתכנים שמתבקש היה שיעלו בגרסה המחודשת - מצאו עצמם בחוץ ובלבד שלא יפריעו את מנוחת הקהל.

משתתפי המחזמר. לא מפריעים את מנוחת הקהל

מה מלוכלך בלהיות מצליח?

מה שעבד היטב בסרט ועובד לא פחות בהצגה הוא הפסקול המצוין, שכולל עיבודים חדשים ומלאי השראה של רמי קליינשטיין. דרך המסננת האישית של קליינשטיין ושל כוכבי המחזמר מצליחים שירים כמו "ישנן בנות", "הייתי נער" ו"בדרך לשום מקום" לעוף גבוה ורחוק מהמקור. חבל שבהבימה לא הפנימו את הניסיון הכושל של הקאמרי והתעקשו על הצבת הנגנים בקוליסות ולא על הבמה. בעיקר באולם כמו רובינא, שאינו בנוי לכך, מתקבל סאונד לא מאוזן.

על הליהוק להצגה אפשר להתווכח. למרות הפרופיל הגבוה של הכוכבת הנולדת שירי מימון והיכולות הווקאליות הבלתי ניתנות לערעור שלה, משהו שם חורק. אי אפשר להאמין לתמימות שנדרשת מהדמות שמימון מגלמת בהצגה, וקשה שלא לחייך בציניות כשהיא שואלת "מה מלוכלך בלהיות מצליח? אני מוכנה לעשות הרבה בשביל להצליח, אבל הכי חשוב זה הקהל". משהו בזיוף הזה מעורר געגוע לבלתי אמצעיות של דפנה ארמוני ששיחקה את אותו התפקיד בסרט. גם הליהוק של אמיר פיי גוטמן לתפקיד סולן הלהקה מוזר, בהתחשב בעובדה שיכולותיו הקוליות מוגבלות מאוד - בעיקר בהשוואה לששי קשת.

החוכמה בעיבודים חדשים להפקות קאלט היא לא לפחד לקחת את החומר למקומות אחרים ולהלביש אותו בפרשנות אישית. מי שעושה את זה ובגדול הם אדיר מילר בתפקיד במאי הלהקה (טוביה צפיר), קרן פלס בתפקיד מיקי (לירון נרגד), מוקי בתפקיד דטנר (גידי גוב) ועודד יחזקאל בתפקיד בזוקה (מאיר סוויסה). לראות את מילר מלמד כוריאוגרפיה בסגנון עדות צדי צרפתי זה חיזיון מלבב שלא יישכח במהרה. גם יחזקאל לא מפסיק לדגדג את בלוטות הצחוק בנחנחיות מלאת החן שהוא מביא לתפקיד. השילוב בין פלס למוקי מושלם, הן בכימיה שביניהם והן בטבעיות שבה הם מגלמים את הדמויות. המקום של כל אחד מהם בתוך המכלול המוזיקלי דומיננטי מאוד ומבליט את האיכויות הייחודיות שלהם.

מבחינה קולית התגלית של ההפקה הזו היא אסתר רדא בתפקיד מלי (גלי עטרי), שאמנם מבזיקה רק בסולו אחד קצר בתחילת ההצגה אבל מעוררת חשק לעוד. הבחירה ברדא, בת העדה האתיופית, לתפקיד שהיה שמור בסרט למזרחית התורנית מעניינת במיוחד ויש בה אמירה חברתית משמעותית, אולי היחידה במחזה.

2 מיליון שקל הושקעו בהפקה, לה שותפים לצד הבימה גם אבי נשר, שרון הראל, משה וליאון אדרי, ציפי מייזלר, אודי זמברג ומיכאל תפוח. זהו סכום לא מבוטל שאיכשהו נדמה לאור התוצאה כמופרז. התפאורה בעיצובה של נטע הקר יפה אך פשוטה וברובה סטטית, למעט משאית בגודל טבעי שעומדת על בימת אולם רובינא ומתפרקת על פי מידת הצורך. גם התלבושות בעיצוב רוני כרמל לא יוצאות מגדר הרגיל. בהתחשב בעובדה שעלות המחזמר "שיקגו" בבית ליסין נאמדה בסכום של 2.5 מיליון שקל ובהפקה ההיא היו על הבמה להקה של 20 נגנים, תפאורות עולות ויורדות ו-150 מערכות לבוש, נדמה שב"הלהקה" מרבית כספי ההפקה הושקעו בחוזים שמנים, זכויות יוצרים (בין היתר גם על שימוש בקטעי ארכיון ממלחמות ישראל) והרבה מסביב.

ובכל זאת, אם יש צידוק להעלאת מחזות זמר בתיאטרון הרפרטוארי הוא בא לידי ביטוי בעיבוד של "הלהקה" או בהעלאה מחודשת של הקלאסיקה הישראלית "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", מאשר בהפקות אמריקניות כמו "שיקגו" או "המפיקים". המחזמר "הלהקה" העמיד אתגר לכל היוצרים שלקחו בו חלק - מענת גוב, דרך אילן רונן הבמאי ורמי קליינשטיין המעבד והמנהל המוזיקלי ועד רננה רז הכוריאוגרפית. גם בשביל השחקנים מהווה ההתמודדות עם סרט הקאלט אתגר לא קטן. בסופו של דבר מדובר בהפקה נחמדה שתהפוך ולו רק בזכות סקרנותו של הקהל תוך זמן קצר לשלאגר.