מכסחי מפורסמים

בן-הרוש: "אז ספר לי, מיכאל, איך התגלגלת לתוכנית המצוינת הזאת, 'פפראצי'?".

הנגבי: "זה היה כמו חלום שהתגשם. התקשר אליי חבר, המכוער הזה, ואומר לי 'תשמע'".

בן-הרוש: "התקשרתי לפני זה לרועי בר נתן והוא אמר 'לא'. התקשרתי ליהודה לוי והוא אמר לי 'לא', התקשרתי לדדו מילמן והוא אמר 'כן', אז אמרתי לו 'בעצם אני לא, זאת סתם טעות במספר'".

הנגבי: "ואז נפגשנו במשרדי... אה...".

בן-הרוש: "במשרדי".

הנגבי: "כן, ישבנו על פריכיות".

בן-הרוש: "בדיוק הייתי בדיאטה. זה היה בספטמבר לפני שנה וחצי".

הנגבי: "אז מה אתה אומר בעצם, שהפיילוט שלנו הסתובב בתעשייה שנה וחצי?".

בן-הרוש: "הסתובב, כן. זה התחיל בערוץ 10 ועבר לטלעד שמאוד רצו אבל הפסידו במכרז, אז זה נגנז וכל אחד המשיך בענייניו. אני הלכתי לערוץ 10".

הנגבי: "ואני הלכתי לדוג דגים".

בן-הרוש: "וזהו, ופתאום לפני חודשיים התקשר האיש מ- sey ואמר '50 תוכניות, עכשיו'. אז אמרתי לו 'רגע, אני במקלחת'".

הנגבי: "אז הוא אמר 'טוב, תעביר את הסבון'".

בן-הרוש: "אז העברתי לו את הסבון, חתמנו על חוזה והנה אנחנו כאן".

אז הם כאן. ארז בן-הרוש ומיכאל הנגבי. חנוטים בחליפות שיעקרו לכם את האישונים ומחוות שמצדיעות לפיגורות כמו האחים מרקס וצ'ארלי צ'פלין הם מגיחים עם שעשועון הידוענים "פפראצי", שיעלה על בסיס יומי ב- yes. תגידו טיימינג מושלם, תגידו קריאה נכונה של מפת התעשייה הטלוויזיונית, אבל בן-הרוש (36) והנגבי (27) מגיעים בדיוק בזמן כדי להשתלב בסיבוב הפרסה שעושה תרבות הסלבז בחצי השנה האחרונה, יחד עם "גריל" של ליאור שליין ו"מועדון לילה" של ארז טל. ויש אג'נדה. אם עד עכשיו היחס לסלבריטאים נע בין לקקנות סכרינית לרשעות בוטה שלא בפניהם, "פפראצי" רוצה להוציא מהארון את דמות הסלבז כפי שהיא מצטיירת בעיני העם, לעקוץ אותה באהבה יחד עם הסלבז עצמם, ואתם עוד תראו שכאן כולם יגורו בכיף.

"אנחנו נותנים לידוענים להתעמת עם הדימוי הטלוויזיוני שלהם"

ארז בן הרוש ומיכאל הנגבי (צילום: אילון פז)

לזכותם ייאמר שהם כבר היו שם קודם. לפני שש שנים בן-הרוש כבר שוטט עם שני החברים שלו, אסף הראל ואורי גוטליב, וגחגח על אחורי הקלעים של התעשייה עם אנשים כמו שרית חדד, ירון לונדון וישראל פוליאקוב. מבחינת בן-הרוש והנגבי "פפראצי" היתה הדבר המתבקש הבא. הם הבינו שהתוכנית הקדימה את זמנה כשהמחמאות שגופי השידור שפכו על הפורמט לא הביאו אותו אל המסך הקטן.

התבאסתם? שנה וחצי ואין קונה.

בן-הרוש: "בדיוק דיברנו על זה שמזל שזה קרה רק אחרי שנה וחצי. הרי זה לא סתם קורה עכשיו במקומות אחרים, מבחינת הז'אנר. כנראה שעכשיו התעשייה בשלה לזה. עד עכשיו אנשים פחדו לשים את זה על המסך בגלל הבוטות של זה ובגלל ה... ה...".

תגיד את זה, ירידות על סלבז.

הנגבי: "זה לא ירידות על סלבז. זה אנחנו נותנים לידוענים להתעמת עם הדימוי הטלוויזיוני שלהם ולצחוק יחד איתנו על העולם שבו אנחנו חיים".

בן-הרוש: "אומנם יותר קשה לעשות פה תוכנית כזאת מאשר בחו"ל, כי התעשייה כאן נורא נורא קטנה וטיק-טק אנשים נשרפים, אבל אני חושב שאנחנו מצליחים כי אנחנו יוצרים אווירה קרקסית. זאת המטרה לפחות. אנחנו צוחקים על התעשייה, על הבימוי, על איך אנשים לפעמים מסתכלים עלינו כסלבז, איך אנחנו מסתכלים זה על זה ונותנים לאנשים האלה הזדמנות לצחוק איתנו".

אתה מסתלבט שם על הפאה של ששי קשת. אעפס, לא נראה לי שזה יפיל אותו מצחוק.

"אל"ף, אני לא חושב שהוא מסתיר את זה. הוא מסתיר את זה?".

הנגבי: "לא משנה. אנחנו לא אמרנו שלששי קשת יש פאה. זאת בדיחה".

אז מיכל אמדורסקי. אמרתם שהיא צריכה להגיד תודה שהיא נשואה לבעלה ולהמשיך לחלטר בקניונים.

בן-הרוש: "וזה בדיוק העניין, הרי זה הדימוי שלה, של אחת שמצליחה בזכות בעלה. אנחנו לא אומרים את זה כדעה שלנו או בניסיון להעליב ולהרוויח עליה נקודות, אנחנו פשוט מציפים את זה אל פני השטח".

הנגבי: "והם מבינים את זה וגם מסוגלים לצחוק על זה".

רוב הסלבז לוקחים את עצמם מאוד ברצינות.

בן-הרוש: "אני לא מסכים. אני חושב שאנשים יודעים לצחוק על עצמם, ושזה בסדר, בסך הכל אנשים יודעים למה הם נכנסים, זה לא שהם מופתעים לחלוטין, הם יודעים כבר מהתחקיר שצוחקים עליהם קצת, שמסתלבטים איתם".

הנגבי: "בסוף כל תוכנית, כשהרולר רץ, יש להם דקה לכל אחד לכסח אותנו עד הסוף".

איך מסבירים להם את הפורמט?

בן-הרוש: "שעשועון אווילי על תעשיית הבידור, ובאים לעשות חגיגה, זה הכל".

הנגבי: "בסופו של דבר אנשים שעובדים בתעשייה ועוסקים במקצוע הזה, או שהמקצוע הזה עוסק בהם, יודעים שיש את הדימוי הטלוויזיוני שלהם ויש אותם, והם עושים את ההפרדה. אנחנו צוחקים על הפער הזה, זה הכל. הרי ביומיום שלנו אף אחד הוא לא באמת הדימוי הטלוויזיוני שלו. הדימוי הוא קרקטר כזה".

בן-הרוש: "התעשייה מאוד התבגרה".

הנגבי: "כן, והיום אנשים יודעים שהם יכולים לבוא ולהתמודד עם הדימוי הזה ולשמוע בדיחה על עצמם ולצחוק יחד איתנו. אני מאמין ש... מה קרה?".

כלום, אני רק מוודאת שהטייפ מקליט.

"זה לא מקליט".

אתה רציני?

"אני שיקרתי לך פעם?"

לא.

"אז הנה, שיקרתי לך עכשיו. זה מקליט".

הבנתי. התחלת לדבר על משהו שאתה מאמין בו.

"כן, אני מאמין שהפריים הטלוויזיוני של הבנאדם שצוחק יחד איתנו על הדימוי שלו ושלנו, מוציא אותו גדול. זה נותן לו כוח. כי יושב בנאדם בבית ומסתכל ואומר 'רגע, עד היום אני הייתי זה שצוחק עליו ואומר עליו דברים, ופתאום הוא לקח לי את זה, פתאום הוא בעצמו יושב וצוחק על עצמו', אז זה די מוציא את העוקץ מהעסק. וכל מי שיצא מהתוכנית הזאת עד היום ביקש להתארח שוב. אני רואה על הפנים שלך שאת מלאת ספקות, סמדר. למה?".

כי מהיכרות שלי עם התחום, האנשים האלה מאוד רגישים לדימוי שלהם ולא ממש נהנים מצחוק כזה.

"זה דבר אחד כשאת עושה את זה, ודבר אחר כשאנשים עושים את זה לעצמם. לרוב את המשפדת, ואנחנו המשתפדים, ומה שקורה כאן עכשיו זה שאנחנו לראשונה לוקחים ממך את אמנות השיפוד ועושים לה סובלימציה נכונה".

בן-הרוש: "אני שמח שהשתמשת במילה סובלימציה".

הנגבי: "אני קורא עכשיו מילון. ב'Y בעשר' ניסיתי לפתח את הראיון לתת נישה אחרת, לראיין בנאדם שלצופים יש בראש דימוי שלו, ולהוציא ממנו משהו שהוא מעבר לדימוי הזה. יצא לי לראיין מאה אנשים בתוכנית, ששמעתי אגב, שהיא עדיין נמשכת, ומתוכם קשה לי לחשוב על בנאדם אחד שלא בא ואמר שזה היה ראיון אחר. אני מאמין שלקחנו את התפקיד של מבקרי הטלוויזיה".

בן-הרוש: "ועשינו מזה שואו, מחזמר. מה שאתם כותבים באלף מילה, ולפעמים זה קצת אפור, אנחנו הופכים את זה למיוזיקל, לפאן-פאן-פאן. זה לא רק לצחוק על האנשים, אלא על איך התעשייה עובדת ואיך השעשועונים עובדים ואיך הקהל עובד. זה עמוק!".

הנגבי: "אנחנו משחקים שני מנחים שיש להם שעשועון, אנחנו לא באמת המנחים של התוכנית. אנחנו משחקים שני וונאביז שמתלהבים כשיש סלבז בסביבה ויש להם נערת פפראצי. אגב, איפה מצאת אותה באמת? ספר לנו, ארז".

בן-הרוש: "במילאנו. שלחתי שלושה אנשים, חיפשו, חיפשו, חיפשו שלושה חודשים, בסוף מצאו".

הנגבי: "והיא היתה על סף חתימה על חוזה ענק במילאנו אבל...".

בן-הרוש: "התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני קורא אותה לדגל. והיא באה, והביאה את הדגל איתה".

אז הבנתם את היופי בסיפור? בסופו של יום מדובר בעסקה מוצלחת בשביל הסלבז, טובה גם בשבילכם. אם ממבט ראשון נדמה שזוהי תחילתו של עידן חדש שבו דמם של הידוענים מותר, תתחילו לחפש בשר אחר לתותחים שלכם. בסך הכל מדובר בחממה נעימה שבה הסלבז יסבלו הקנטות במינונים סבירים, נגיפים מומתים של הרכילות המרושעת באמת, שהם יוכלו להגיב עליה בזמן אמת, בתנאי מעבדה. כשהם יצאו משם הם ידווחו על קתרזיס, לא פחות. אתם תוכלו לצפות בזה בלי להרגיש אשמים וגם ליהנות מהצגת נונסנס טובה על הדרך, בידיעה שהפפראצים פה "לא כדי לפגוע באף אחד, אלא כדי להצחיק".

היו דברים שירדו בעריכה מטעמי עודף בוטות?

בן-הרוש: "היו הרבה בדיחות מרושעות שנפלו לאו דווקא כדי לא לפגוע, אלא כי משלב מסוים אתה קולט שזה לא באמת מצחיק, זה סתם רשע למען רשע. זה לא נכון".

הנגבי: "אנחנו רוצים עקיצה שבאמת מחזיקה את הבטן ומצחיקה. אני מקווה שגם כשאנחנו תוקפים יש בזה המון חן, כשכולנו בסוג של הצגה אז קל יותר להנחית את זה על הבנאדם. כשזה בא לשם רוע זה גועל נפש".

אתם מתעדכנים ברכילות?

בן-הרוש: "לאחרונה כן, זאת העבודה שלנו".

קראתם גם קודם?

הנגבי: "ברור שכן. בעיקר פפראצי, שהיום זה כמעט כל העיתון. זה הפך להיות היסטרי, איפה עוד קרה שעיתונאים מצוותים ליהודה ונינט? אני משער שיש מי שהתפקיד שלו זה לחכות רק להם. יש גם צלמים שמחכים קבוע בשדה התעופה".

בן-הרוש: "אני מרחם על האנשים האלה".

הנגבי: "אני חולה על האנשים האלה. גם על יהודה וגם על נינט. כשהיתה לי יומולדת נינט באה לשיר לי שיר. אני מעריץ את האשה הזאת. נינט, אם את קוראת את הכתבה הזאת -".

בן-הרוש: "כדאי לך לקרוא את הכתבה הזאת".

הנגבי: "אנחנו מאוד מאוד רוצים שתבואי לתוכנית שלנו. ניתן לך כבוד של מלכה. ארז ילבש את הפאה הכי יפה שלו".

תשלמו לה?

בן-הרוש: "אם נשלם לה? בוודאי!".

הנגבי: "אנחנו משלמים לכולם, אגב. זאת הדרישה שלנו. אף אחד לא בא לעשות לנו טובה. משלמים בקטנות, כן?".

יש מישהו שלא תיקחו?

בן-הרוש: "לא. זאת תוכנית של כ-ו-ל-ם".

אחד הדברים הבולטים במהלך צפייה בתוכנית של כ-ו-ל-ם היא הזוגיות של הנגבי ובן-הרוש, זוגיות שהושבחה על ידי היכרות של יותר מעשר שנים ושוכללה לכדי הבלגן המאורגן שהיא היום. מרגישים את זה על המסך, וגם בחדר הסגור במסעדת מסה התל אביבית, שבה אנחנו נפגשים, כשהם סוגרים מעגל חשמלי ומשלימים זה את המשפטים של זה. תוסיפו לזה את הרקע שלהם בתיאטרון ואת הוורבליות המתוקה שהם הביאו מהבית, ותקבלו ראיון קלאסי בסגנון עדות ה"תמלל ושלח". 

הילה נחשון ו מיכאל הנגבי (צילום: אור ברנע)

 חוץ מזה הם נהנים מהיתרון המובהק של זוגיות על המסך: אם הביקורות לא יפנקו אותם, תמיד יהיה להם זה את זה. "גם היחסים שלנו על המסך הם בעצם פארודיה על תופעת הצמדים שעובדים יחד וכל הזמן יורדים אחד על השני", מפרשן בן-הרוש. "אנחנו נהנים לעשות את זה כי אנחנו יודעים איך זה עובד, המרפקיות הזאת, זאת התעשייה, זה התרכיז שלה. השעשועון הוא הפלטפורמה שמאפשרת לנו לעשות את זה".

זה לא קצת ללכת אחורה מבחינתכם?

"רק קדימה, רק קדימה".

אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת? ארז, אתה היית מנהל גדול בערוץ 10, מיכאל, עשית הרבה מאחורי הקלעים...

"אני עדיין מאחורי הקלעים. יש לי קריירה שלמה שם. אני תסריטאי עובד, ארז הוא עורך".

אז זה ההובי שלכם.

"לא יודע אם זה ההובי. אני יודע שאני נהנה מאוד מאוד".

בן-הרוש: "אני לא ארשה לעצמי היום לקחת פרויקט שאני לא מחובר אליו במאה אחוז. אני מעדיף לעשות דברים שאני ממציא, ולעשות אותם בדרך שלי, וכשאין משהו כזה אני תמיד יכול לקחת תפקיד ניהולי. אני מאמין בצמיחה איטית, בעיקר בתעשייה הזאת, כי מי שממריא למעלה אתם העיתונאים מאוד מחמיאים לו, ובפינה הראשונה שלו מחכים לו עם נבוט ולום חלוד".

הנגבי: "ולכן גם הביקורת לכשהיא תבוא... היא חשובה, אין מה לדבר, אבל במקום מסוים כבר אפשר לכתוב מה שרוצים. כבר כתבו עליי כבר דברים נוראיים. קטלו, חפרו, השפילו וחרכו אבל תמיד במקום מסוים היתה לי הידיעה ש- KO, יש את מה שכתוב ויש את מה שאני באמת יודע על עצמי ועל הפרטנרים שלי, והפרויקט הוא נכון. לא יעזור".

איזו ביקורת קיבלת?

"בואי רק נגיד שהבנאדם שכתב עליי את הביקורת הכי נוראית עשה לפני שנה וחצי הסבה לטלוויזיה וקרא לי לעבוד תחתיו ולנהל מחלקת פיתוח. שם הוא פשוט אמר לי שאל"ף זאת העבודה שלו, ובי"ת מישהו צריך לעשות את זה, וגימ"ל אם אני רוצה קפה. ורציתי, שניים סוכר, תודה. שם באמת הבנתי שלכל אחד יש את העבודה שלו, ואני לא אקח את זה אישית. יש דברים הרבה יותר קשים ואת מנת הדיכי שלי אני מקבל גם בלי הביקורת".

מקסימום תמיד תוכלו להתעמת עם הדימוי שלהם בטלוויזיה.

בן-הרוש: "אני קיבלתי ביקורות איומות על דברים שעשיתי, אבל בשום שלב זה לא השפיע עליי בצורה כזאת שחלילה לא תפקדתי".

הנגבי: "חוץ מהפעם ההיא שהתקשרת אליי בוכה".

בן-הרוש: "כן, אבל זה היה נעים כי ליטפת אותי אחר כך, וישנו יחד... חוץ מזה תפקדתי טוב, לא?".

הנגבי: "היית גדול. אז מה תכתבי?".

מה זאת אומרת? אני אכתוב את מה שאמרתם. פחות או יותר.

"ומה עם התוכנית? את ישבת בקהל, ראינו אותך. את צחקת, מה צחקת, את בייצת תוך כדי".

בהחלט, אני אכתוב שהשתנתי מצחוק, לא אכחיש.

"טוב מאוד. כי אנחנו מכירים אנשים".

בן-הרוש: "אפשר להתפשט כבר? אני לא יכול עם המחוך הזה, זה מטריף אותי".

______________________________________

"פפראצי", א'-ה', מ- 4.6, 21:30 5yes הישראלי