בזכות מלאכית במדים
כשרויטל, קצינה בקבע, קיבלה הצבה חדשה, היא לא ידעה שמלבד תפקיד חדש מחכה לה שם גם מעיין, קצינה צעירה ונמרצת, שלא נחה עד שהפגישה אותה עם שחר, בן-דודה. מובן שבהתחלה רויטל סירבה בתוקף, היא נגד שידוכים, והיא בכלל יצאה אז עם מישהו אחר. מזל שמעיין התעקשה
תמיד ידעתי שלמצוא אהבה אמיתית זה לא קל. אמרו חכמינו שזה "כמו קריעת ים סוף ..." המסקנה שלי באהבה ובכלל בחיים - צריך לפתוח את העיניים, האוזניים והלב. אי אפשר לדעת איפה זה יתפוס אותך. כך מסיקה רויטל, אשת צבא קבע בת 28, מהיכרותה עם שחר, בן 30, עצמאי בתחום ההנעלה.
ביוני 2003 היא התחילה בתפקיד חדש בבסיס בו שירתה, וכמקובל פתחה את העבודה בשיחות היכרות עם הקצינות הכפופות לה. יום למחרת ניגשה אליה מעיין, אחת הקצינות, ושאלה אם אפשר לשוחח איתה בעניין אישי. רויטל, שהניחה כי מדובר בבעיה אישית שלה, היטתה אוזן. להפתעתה, ביקשה מעין להכיר לה את בן-דודה, שחר.
מובן שרויטל סירבה בתוקף. לא רק שלא מצא חן בעיניה כל רעיון השידוך, היא גם היתה בתחילתה של מערכת יחסים אחרת (שבדיעבד, לשמחתה, לא התפתחה).
אך סירובה הנחרץ של רויטל לא הרשים במיוחד את מעיין, שהמשיכה להתעקש והזכירה את הנושא בכל הזדמנות במשך חודש שלם. עד שיום בהיר אחד נכנסה למשרד בפנים חיוורות ומלמלה "את תהרגי אותי".
רויטל, שמיד הניחה שמדובר בתקלה בעבודה, התחילה להחוויר גם היא, חיוורון שלא נעלם כשהתוודתה בפניה מעיין שבלילה הקודם פגשה את שחר בחתונה והעבירה אליו את מספר הטלפון שלה. באין מנוס, היא החליטה לקבל את הדין וקבעה בינה לבין עצמה שתיפגש איתו לאחר טיול סוף השבוע שתכננה עם חבריה.
להיפגש מהר ולגמור עם זה
אל המפגש בתחנת הדלק "אורלי" לטיול האוהלים בצפון לא הגיעה בסופו של דבר, למרות שאילו היתה יוצאת לטיול היתה נפגשת כבר אז עם שחר, שיצא גם הוא לטייל ונפגש שם בידיד קרוב שלה, שהתגורר אז במרחק שני בתים ממנו.
לאחר סוף השבוע, הגיעה שיחת הטלפון משחר. רויטל, קרירה ונטולת התלהבות, מעידה שחשבה לעצמה "עדיף שניפגש כמה שיותר מוקדם שנגמור עם זה", וכך קבעו לערב יום שני.
אולם באותו יום שני, כשבשעה 21:30 בדיוק התייצב מולה האביר על הפג'ארו הכחול, השתנתה המנגינה. "כבר כשנכנסתי למכונית ידעתי, לפי המבט, הקול, אני לא יודעת מה היה באוויר - שזה האיש שלי". המפגש הוביל לערב מקסים, שנמשך לערבים מקסימים עוד יותר ואף לחתונה, שנה וחצי מאוחר יותר, ב"חצר נצר".
היום, כשלוש שנים אחרי, כשהם כבר חובקים את גל, בנם הבכור, מספרת רויטל ש"מאז אני מכנה את מעיין המלאך שלי, על שלא ויתרה והתעקשה, ובזכותה אנו חיים היום באושר ענקי ואהבה גדולה".
יש לכם סיפור אהבה מרגש / משעשע / מיוחד במינו? כיתבו לנו בצירוף תמונה ונפרסם אותו כאן.
