איך מחזירים לתלמידים את האהבה לתנ"ך?

"לימוד התנ"ך זה הצידוק להיותנו בארץ, אחרת למה אנחנו כאן? זה המקור שלנו והשורשים. כל הטיעון הציוני בנוי על היותנו ממשיכי התנ"ך שהוא ספר ההיסטוריה, הספרות וההגדה של העם היהודי".

אפרים סידון מתגעגע. מתגעגע לימים בהם התנ"ך לא היה אקדמי, כהגדרתו, אלא מקצוע אותו לומדים בבית הספר עם רגש ואמונה, ללא כל קשר לשאלה האם התלמיד דתי או חילוני. היום, הוא טוען, מתמקדים יותר מדי בהיבט ההסטורי של ספר הספרים ומזניחים את הצד הסיפורי, שעשה את התנ"ך לרב המכר הגדול ביותר בהיסטוריה.

אבל סידון לא לבד, ומתברר כי גם במשרד החינוך מרגישים שמקצוע התנ"ך זקוק לניעור. אתמול (ב') נבחנו כחמישים אלף תלמידים בבחינת הבגרות על פי מתכונת תכנית הלימודים החדשה, שיצאה לדרך לפני כשלוש שנים. המוטו העיקרי של התכנית - לא עוד פרשנות כמטרה מרכזית (קאסוטו - אאוט), אלא התמקדות בסיפורים, במסרים, בשירים ובהשוואה לאומנות. לא עוד "תפתחו את הספרים בפרק ג' פסוק ט' ותתחילו לשנן" אלא לימוד על פי נושאים. 

התכנית החדשה, אשר מטרתה היא לשפר את הישגי התלמידים כפועל יוצא של יצירת עניין מחודש במקצוע התנ"ך, משקפת את ההגות היהודית ומלבד הלימוד על פי נושאים, היא מתבססת על ציר הזמן הכרונולוגי מתקופת האבות ועד חורבן הבית ושיבת ציון.

מחזירים את האהבה, מרחיבים את אוצר המילים

אז מה נשתנה הלילה הזה? במשרד החינוך מגדירים את תכנית הלימוד החדשה כ"שלמה" יותר, בניגוד ללימוד הסיזיפי משהו בשיטה הישנה, על פי פרקים ופסוקים. בתוכנית המעודכנת אמנם נקבע מאגר של ניבים, ביטויים ופסוקי מפתח מתוך פרקי הלימוד המחייבים, אולם זה נעשה מתוך אמונה כי הכרת עושרה של השפה המקראית תרחיב את אוצר המילים והביטויים של התלמידים ותתרום לרמת ההבעה וההבנה שלהם את הכתוב. לצד כל אלו - איך לא - משתלב המחשב בהוראת התנ"ך באמצעות לומדות לאלו המתקשים ובסיוע אתרי אינטרנט למורים ולתלמידים.

דרורה הלוי, המפקחת הכללית למקצוע התנ"ך בחינוך הממלכתי, מסבירה מה עומד מאחורי התכנית: "שינוי פני החברה הישראלית, העידן הטכנולוגי, השפה העברית שהתרחקה מכור מחצבתה וקיבלה גוונים חדשים, המקום אותו תופסים הטלוויזיה והמחשב בחיי התלמידים - כל אלו הובילו לתוכנית לימודים חדשה הרואה ריבוי דעות בתנ"ך, סובלנות ומחלוקת, וערכים המשתנים כתוצאה מן האופי האנושי ומהזמנים החדשים".

גם אפרים סידון, כמתבונן מהצד, מדבר על שינוי הדרוש, אם כי מכיוון מעט אחר. לטענתו, גם חילונים גאים החלו מצטערים על אובדנו של התנ"ך הישן והטוב, כפי שהם הכירו אותו. "לדעתי חלק גדול מהתנ"ך צריך ללמוד בעל-פה", הוא אומר. "נכון שהילדים מקטרים ובוכים ולא רוצים, אבל צריך ללמוד כמה שירות כמו את שירת דוד, שירת הים ושירת דבורה. צריך לגשת דווקא לצד היותר סיפורי, היותר מעניין. לאו דווקא לצדדים ההיסטוריים או למעמד האישה בתנ"ך, כמו שלומדים היום".

"התלמיד שונא את לימוד התנ"ך כי זה מתקשר אצלו למשהו דתי"

הנתונים על הישגי התלמידים בבחינות הבגרות בתנ"ך רחוקים מלזעוק 'קטסטרופה', אבל העובדה שבמשרד החינוך שקדו על תכנית לימודים חדשה מוכיחה כי גם שם יודעים שיש מקום לשיפור. כ-87 אחוזים עוברים את הבחינה ובשנת הלימודים הקודמת עמד ממוצע הציונים על 72.45. שלושים אחוזים מהנבחנים אף סיימו בהצטיינות (ציון מעל 90) ואלפיים תלמידים לא הסתפקו בשתי היחידות הסטנדרטיות ונבחנו בחמש יחידות בתנ"ך. ולמרות כל זאת, מדובר במקצוע שרחוק מלהיות פופולרי בקרב חובשי הספסלים בכיתות.

לטענת סידון, "התלמיד הממוצע, תוצר בית הספר הממלכתי, הוא בור ועם הארץ בתנ"ך. גם בשפה, גם בגיבורים וגם בסיפורים. התלמיד שונא את לימוד התנ"ך כי באיזשהו מקום זה מתקשר אצלו למשהו דתי. כלומר, זה משהו 'שלהם', של הדתיים ולא של החילוניים. כיום, כל מה שצריך זה רק ללמוד כדי לעבור את הבחינה".

הלוי נותנת פרשנות משלה לאובדן הקשר של התלמידים עם התנ"ך: "אנחנו צריכים לבודד הרבה מאד סיבות לכך. פעם היינו עם של ציונות. אני טיילתי על ההרים עם התנ"ך ביד. היום התלמידים מאד רחוקים מהציונות. גם התרחקנו מאד מהשפה. הורי באו מפולין אך דיברו בבית עברית יפה, לא 'סבבה' ולא 'אחלה'. התלמידים כועסים על התנ"ך כי רואים בו, מעבר להיבט הדתי, גם כניסה לשיח הפוליטי. יש פה משהו טעון מדי. אנחנו מנסים להביא את התנ"ך ממקום אחר - מעולם ערכים, מוסר, אוניברסליוּת, ראייה פסיכולוגית, ספרותית".

משה גרילק, סופר ועורך העיתון החרדי 'משפחה', סבור כי הזיקה לתנ"ך הולכת ופוחתת בקרב התלמידים מאחר והוציאו ממנו את העוקץ, כהגדרתו. "הרי ספר התנ"ך הוא בסך הכל גם ספר האמונה היהודית. אבל מורים שלא כל כך מאמינים במסר של הספר הזה מלמדים אותו והנוער בין כה וכה מנוכר לכל הנושא, אז למה שהתלמיד יאהב תנ"ך? לדעתי התהליך שקורה הוא טבעי. במשך הזמן, איבדו את הזיקה הרגשית ואי אפשר להעביר משהו לתלמידים בלי להרגיש קשר אליו".

דרורה הלוי אינה מסכימה לדבריו של גרילק ומדגישה כי "זו פרשנות של אדם דתי ושלו בלבד. אנחנו, בחינוך הממלכתי, לא רואים את התנ"ך כספר דת או אמונה אלא כספר מחולל תרבות, מקור השראה לתרבות העולם, לשירה של העולם – אבן שואבת". על הטענה לפיה אופן הלימוד בחינוך הממלכתי משפיע על הזיקה לתנ"ך היא אומרת: "אני מבטלת זאת מכל וכל. איש באמונתו יחיה. אצלם (בחינוך הממלכתי-דתי) יש יותר אמונה ומצליחים יותר? לא. אני לפחות מנסה לברר איך אפשר להשיג תוצאות טובות יותר".

למרות חילוקי הדעות, גרילק משאיר מקום לאופטימיות וטוען שאפשר להפוך את התנ"ך לרלוונטי. "התנ"ך למעשה מדבר על הנושאים שלנו גם היום. על הבעיות של הבן- אדם, הבדידות שלו, האדם מול העולם, האדם מול הבית ומול אלוקיו הפרטיים, מול ארץ ישראל ומול עמים אחרים". ומה הפתרון? גרילק סבור כי השינוי המשמעותי יגיע מכיוון המורים: "הטוב ביותר היה אם בתי ספר היו מעסיקים מורים שומרי תורה שמתחייבים לא להחזיר בתשובה אף אחד, אבל ללמד את התנ"ך מתוך אהבה למקצוע".