תוציאו את הילדים משדרות

איזה "מסר" אמורים ילדי שדרות לשדר, ולמי בדיוק? האם מראות של זאטוטים מכווצים מחרדה למשמע עוד נפילה הם - על פי השקפת השרה תמיר - סוג של נחישות אזרחית ראויה לעידוד? האם דווקא המראות הללו ישכנעו את משגרי הרקטות שממש כדאי להם להפסיק? מדוע ילדים אמורים לשלם את מחיר אוזלת ידה המוחלטת של ממשלתם - הקודמת והנוכחית - בטיפול בחובתה היסודית של כל מדינה: הגנה בסיסית על אזרחיה?

ילדים מבוהלים אינם אמורים להיות ברווזים במטווח, תהא עמדתה הרשמית של ממשלתם אשר תהא. ילדים אינם אמורים להיות חלק מן השיח האידאולוגי המבולבל סביב השלב הנוכחי של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. הם גם לא אמורים להיות נמענים להבטחות שווא בדבר מיגון שיגיע מתישהו (מתי?) או קייטנה כיפית שתסיח את הדעת ממצבם, עד להתרעה הבאה.

במקומות אחרים בעולם, במלחמות אחרות, הבינו זאת טוב יותר מאשר בישראל של קיץ 2006. כשפונו ילדי לונדון לכפרים

שלווים-יחסית במלחמת העולם השניה, איש לא טען שהבריטים אינם נחושים די הצורך למגר את אויביהם, או שהם משדרים למישהו מסר לא נכון: המסר היחיד הרלוונטי הוא בטחונם הפיזי והנפשי של ילדים, שאינם מסוגלים להיות אחראים לגורלם. אינני משווה חלילה בין שתי הסיטואציות, וברור לי שהן שונות באופן קוטבי זו מזו - אבל העיקרון שצריך להדריך את מקבלי ההחלטות הוא זהה: אין מוכיחים דבר, לא פטריוטיות ולא נחישות, לא עמידה בלחצים ולא להט ציוני, על גבם של ילדים. מי שמבקש לטעון אחרת, יתכבד נא ויישא על גבו את האחריות לקורבן הקטן הבא.

לו היתה שרת החינוך מתפנה לרגע מפיזור הבטחות והקלות שיוצרות כותרות חיוביות בתקשורת, לו היתה מוכנה להישיר מבט אל ילד שמחפש מקום להתחבא בו מן הפחד, הייתה יכולה לחשוב על חלופות הגיוניות יותר ל"מסר". למשל, ארגון של חופשות לילדים במרכז הארץ, כפי שנעשה לא אחת בימיה הקשים של קריית-שמונה, בשנים בהן יישובי הצפון היו נתונים לחרדה יומית מפני מתקפות מעברו השני של הגבול. לו היתה בה די הגינות אזרחית, היו היא ומשרדה מציעים לפחות כמה חלופות כאלה להורי הילדים, שאינם מסוגלים לייצר בעצמם פתרון כזה.

אני בטוחה שיכולת ההפקה של משרד החינוך, ומעט מרוח ההתנדבות שטרם נעלמה לחלוטין מן הציבוריות הישראלית, היו מסדרות למאות ילדים קיץ שלו יותר מזה הצפוי להם. ה"מסר" מתוכנית פעולה שכזאת איננו הפגנת שרירים לאומית, אלא דאגה פשוטה, אנושית ומובנת-מאליה, תוצאה של אחריות בוגרת למי שאי-אפשר עוד לשקר להם ולומר להם "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו", כשהם ממשיכים להתכווץ מפחד.