שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אז מה היו הסימנים הראשונים, החמקמקים?

    מגע יד לאה, רופס, שכמו עושה טובה? ריח אחר? עצבנות לא מוסברת? דילוג על נשיקת הפרידה הרגילה, הנדושה, של הבוקר? מבט שנמנע להיתקל במבט? חיוך בגוון שונה, אפרפר? צחוק רם מדי, טון דיבור חורקני? חיבוק רופף? קוצר רוח עוועי? זיון מזדרז? פרק ראשון מתוך ספר חדש

    מה הם הסימנים הראשונים? מי יידע להצביע עליהם? אני שואלת את עצמי כמו שמורה שואלת את כיתתה העצלה. מי שיידע, יקבל תוספת נקודות במבחן. ומה אני אקבל? זין בעין.

     

    אז מה היו הסימנים הראשונים, החמקמקים כמו זבובים טורדניים, החלקלקים כמו זנב חתול? מגע יד לאה, רופס, שכמו עושה טובה? ריח אחר? עצבנות לא מוסברת? דילוג על נשיקת הפרידה הרגילה, הנדושה, של הבוקר? מבט שנמנע להיתקל במבט? חיוך בגוון שונה, אפרפר? צחוק רם מדי, טון דיבור חורקני? חיבוק רופף? קוצר רוח עוועי? זיון מזדרז?

     

    לך תדע. היו אלף סימנים. לא רציתי לראות אותם. אמרתי, זה הגיל, זו השחיקה, העבודה הקשה, הילדים התובעניים. הכול. רק לא אישה אחרת. אחר-כך, כשלא מצאתי שום תשובה, חיפשתי מה עשיתי לא בסדר. במה עצבנתי אותו. למה נמאסתי עליו. ביקשתי לעזוב מוקדם מדי את החברים בערב שישי לפני שסיפר את בדיחת המחץ השמורה אצלו לסיום? לא הסכמתי להתלוות אליו למסיבה המשמימה של המשרד? סירבתי ללכת לארוחת חג אצל אמא שלו, וכשבסופו של דבר הלכתי, ישבתי כל הערב ממוסמרת לכיסא בהבעה של אם רק הייתי יכולה הייתי עפה מכאן? קניתי בגד יקר מדי? לא קניתי בגד בכלל? רבתי עם נויה בפעם השלישית באותו שבוע? לא קניתי לעמיר את נעלי הספורט שהוא ביקש ממני שלושים פעם? אני לא אמא מספיק טובה? לא בשלנית מי יודע מה? לא מתאמצת? לא טורחת? לא מגוונת במיטה? אחרי שתי דקות רוצה שרק יגמור? אולי נשבר לו ממני, מהצורה שלי, מהטיפוח שאינו מניב תוצאות ראויות לציון. אולי השנים נתנו בי סימנים של קמילה, אולי ריח רע נודף ממני אחרי שמונה שעות עבודה, גם מהפה. לא כיף יותר להתנשק איתי. מי בכלל רוצה להתנשק אחרי עשרים ושתיים שנות נישואין. לך תדע מה גורם לבעל לקוּץ באשתו ולחפש אחרת. וגם אם אינו מואס בה, יחפש אחרת. זו דרכו של עולם.

     

    מדחיקים, מרגיעים, כמו בשעה שמתבשרים על מחלה קשה

     

    ועדיין, למרות האיתותים הכבדים, מסרבים להאמין לרמזים. מדחיקים, מרגיעים, כמו בשעה שמתבשרים על מחלה קשה. זו טעות. הרופא טעה. צריך לחזור על הבדיקה. זו מוכרחה להיות טעות. אין דרך אחרת. מחר אחזור על הבדיקה ואשוב אל הרופא ואומר לו בנימת ניצחון, אמרתי לך, והוא יאמר בשמחה מהולה בחמיצות של תבוסה, את צודקת, את רואה, גם רופאים טועים. גם הם בני-אדם.

     

    אבל אני כן טעיתי. כולם כבר ידעו. החברים, השכנים, הילדים, אפילו פרידה ידעה, ובכל הזדמנות באה לשבת למרגלותיי וחיככה בחמלה את אפה הלח בזרועותיי, בירכיי, בכפות רגליי. באה לסמן לי את הריח החדש שהזדחל לנחיריה שבוע אחר שבוע, כמה חודשים, ואילו יכלה היתה שואלת, של מי זה הריח הזה, מליה? שימי לב, פקחי עיניים. טוב תעשי אם תיוודעי. וכשהאמת חדרה להכרה, היא נחתה במלוא כובדה. שמונים טון של כאב, של השפלה, של חוסר אונים, של בושה, כעס, חרון, רצון להרוג, לרצוח.

     

    אחר-כך דווקא נצמדים לרמזים, כמו חיה רעה שנאחזת בטרף אומלל. לא מרפים, מגלגלים אותם אלפי פעמים בראש, חורטים אותם בזיכרון, מצליבים, מעבירים שתי וערב, מקיאים ובולעים ומעלים גירה. בעיפרון דמיוני שננעץ עמוק בבטן מסמנים קו אפור מן הקרביים אל הראש, ויורדים שוב אל הבטן, חוזר חלילה. עולה ויורד, עולה ויורד. ובכל פעם הקו מתעבה, אוסף אליו עוד מרירות ועוד תסכולים.

     

    מתחילים לחיות ברוורס. לשחזר את האירועים בהם היא כבר היתה

     

    והזיכרונות. מתחילים לחיות ברוורס. לשחזר את האירועים המשותפים שבהם היא כבר היתה, נוכחת, חוצצת בינינו, טריז מחוצף עשוי כולו מחומרי אהבה אסורה, מפל שוצף של מים גנובים-מתקתקים, והוא רק שיחק תפקיד של בעל. איך רקד איתי בחתונות, איך הצמיד אותי אל לבו, איך שכב איתי בלילות, איך צחק איתי במסעדות, צבט את לחיי בחמדה, החמיא, דאג לשלומי. והקו האפור מתעבה ומתקשה והכול מבעבע ורותח, מפרכס ומתהפך. הקרביים נשרפים. הלב נשפך החוצה. הגרון נחרך. הכוּס נעלב. קודם הלב, אחר-כך הכוּס. שני אלה היו הנפגעים הראשיים.

     

    אחר-כך נלחמים. במלוא העוצמה נלחמים. מפעילים את כל התותחים. שועטים, בועטים, בוטשים, מרחיקים, מקרבים.

    ולבסוף בא השקט. השקט הגדול. אם טוב או רע, כבר לא יודעים. במלחמה כמו במלחמה, אין מנצחים ואין מנוצחים. רק הרוגים ופצועים.

     

    קוראים לי מליה. קיצור מוזר, מצחיק, אולי אפילו מעוות קצת לעמליה, שהיה שמה של סבתי מצד אבי, זיכרונה לברכה. אבא בחר את השם ועמד נחוש והחלטי נגד כל מתנגדיו. אמא אמרה שמליה הוא שם חסר פשר, שיצחקו עלי בגן ובבית ספר, ואחותי, עדנה, בכתה במשך שבוע, נשבעה שלא תגלה את שמי לאיש ושתמציא לי שם אחר. שבועיים תמימים היא קראה לי סמדר. לכל מי שנכנס לראות את התינוקת השמנמנה, עגולת הלחיים ובעלת האף הסולד היא אמרה, קוראים לה סמדר, בקיצור סמדי. אחרי שבועיים היא קראה לי אפרת, בקיצור אפי. עד גיל חודשיים הדביקה לי עשרה שמות. אבל ניסיונותיה ונדנודיה ונדריה המפחידים של עדנה לא הועילו, והשם מליה נשאר שריר וקיים. את כל המאורעות המסעירים שסבבו את בחירת שמי סיפרו לי כשגדלתי והתלוננתי כמה השם מוזר. כשבגרתי התרגלתי לשמי ולשאלות שהוא מעורר. מה פירוש? מהיכן? אולי מהתנ"ך? בטח ההורים רצו להיות מקוריים, חדשני שפה. ואני פוטרת אוטומטית, שום דבר, בסך הכל עמליה בלי הע'. ולפעמים הוא אפילו מצא חן בעיני. נתן לי הרגשה של מיוחדת, מקורית, נדירה. לא הכרתי אף אחת עם שם כזה. הייתי האחת והיחידה. בשכונה, בכיתה, בצבא, באוניברסיטה, בטיפת חלב, בעבודה – יחידה במיני.

     

    אבל כאישה נבגדת שנאתי את השם הזה שנאה עזה. כשכבר לא היה את מי או את מה להאשים, האשמתי את שמי במה שקרה לי. אולי, אם היו קוראים לי סמדר או אפרת או איריס, לא היה נופל עלי אסון כזה, אולי לפחות הייתי מרגישה שיש לי אחיות לצרה. עם שם כזה הרגשתי מוחרמת ובודדה. בודדה להחריד.

     

     

    פרק ראשון מתוך הספר "פקח את עיניי", מאת איריס מיטלמן (בהוצאת ספרית מעריב)

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "פקח את עיניי"
    עטיפת הספר
    המחברת, איריס מיטלמן
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים